שלזיה תחתית | Lower Silesian Voivodeship או

"אני רוצה שבוע חופשת חורף" - אמר דובי.

"מה זו חופשת חורף?" - שאלנו.

"לא יודע... שיהיה שלג" - ענה.

"אבל בתאריכים שאתם רוצים להגיע האביב כבר מוכרז רשמית וממש לא בטוח שנזכה לשלג" - ענינו.

"לא יכולים להגיע קודם... אילוצי עבודה" - אמר.

אז הלכנו לחפש חופשת חורף.

מי שאחראי על החיפושים זה רון-עמי. זה תפקידו בכוח.

חזר אחרי מספר ימים עם ההודעה בקבוצת הווצאפ שלנו:

"בוקר טוב לכל הקייטנים שבדרך, מצ"ב קישור לאורינטצייה כללית - כאן. יוצאים לבדוק את ובדרך גם את."

אחלה הודעה, לא?

אז מה זה כאן?

כאן זה מקום שנקרא Kudowa Zdrój (קודובה ז'דרוי).

על פי אתר האינטרנט של העיר היא מוגדרת כעיירת נופש, ספא ובריאות שממוקמת בהרי הסודטים. נחשבת עיירת נופש עתיקה, עוד מהמאה ה-17. אתר האינטרנט מציע אטרקציות תיירותיות כמו מסלולי אופניים, מוזאונים פעילויות תרבות וכו'. הבחירה של רון-עמי במקום נבעה מהחלטה שלנו שננסה להכיר את כל שמורות הטבע בפולין - ויש רבות כאלה.

אז מה זה את (הראשון שבמשפט)?

ה-את הוא הפארק הלאומי גורה סטולובה (Góry Stołowych). פארק שנמצא בגבול שבין פולין וצכיה. גאולוגית זה פארק שבנוי משכבות סלע אופקיות העשויות חול וקונגלומרטים. השחיקה הטבעית של הסלע יצרה מבנה הרים מיוחד - מעין רמות סלעיות שטוחות המכונות "הרי שולחן" שמחולקות על ידי ערוצים ביניהם וגם סלעים בעלי צורות מיוחדות - כמו פטריה, בע"ח וכו'.

בפארק 11 מסלולי הליכה של יותר מ-100 ק"מ ו-5 מסלולי רכיבה על אופניים.

בתכנון - מסלול מעגלי של מספר שעות שעובר דרך מס' נקודות ציון מעניינות בפארק.

המסלול המוצע.

ומה זה ה-את (השני שבמשפט)?

ה-את השני במשפט היא העיר וורוצלאב Wroclaw.

וורוצלאב היא העיר הרביעית בגודלה בפולין ושוכנת על גדות נהר האודר (Odra). מוגדרת כבירתה של שלזיה תחתית (דולנו שלונסק).

שלזיה הוא שמו של איזור במרכז אירופה שנמצא רובו בדרום מערב פולין של היום. חלקו הקטן נמצא בצכיה ועוד חלק קטן בגרמניה. (ראו בתמונה הבאה. מודגש בקו אדום).

שלזיה משתרעת משני עברי נהר האודר ולאורכם של הרי הסודטים והרי הבסקידים. היא מחולקת ל-2 אזורים - שלזיה תחתית (החלק המערבי, המישורי יותר) ושלזיה עילית (החלק המזרחי, ההררי יותר).

ההיסטוריה של המקום מלמדת כי חבל גאוגרפי זה שינה "בעלות" מדינית לאורך השנים בצורה תכופה. היה נתון לשליטה צ'כית, אח"כ עבר לשליטה פולנית, אח"כ לבעלות גרמנית ולבסוף, לאחר מלחמת העולם השניה הועבר רובו לבעלות פולנית.

מבחינה תרבותית טוענים כי שלזיה מאופיינת בהשפעה גרמנית חזקה הודות להיסטוריה של המקום ולמיקומו.

העיר הגדולה החשובה והמוכרת באזור שלזיה היא וורוצלאב.

אזור שלזיה, דרום מערב פולין.

יש לנו קבוצת ווצאפ, יום לפני הגעתם של הרומנים, בשעה 20:25 אנחנו מתכתבים...

רון-עמי: ערב צח, מוכנים?

אני: אני ליד הדלת, מוכנה...

גילית: נראה לך??? אם אני לא דוחפת דברים אחרונים למזוודה בדלת (או שוכחת מדרסים) - אז אני לא אני .

רון-עמי: גיליתתתת, תעשי טובה והפעם תשכחי משהו שאפשר לקנות במכולת, לא משהו שתפור למידותייך....

דובי: סיימנו להנחות את אורי לבשל 2 סירים ומתפנה להכניס דברים למזוודה.

אני: מכינה פרודוקטים לסנדוויצים טעימים לארוחת בוקר לדרך... בקשות מיוחדות?

בטיול הקודם גילית שכחה את המדרסים המיוחדים שיש לה - בבית, ליד הדלת. גילינו את זה רק יום לאחר הגעתם כשעזבנו כבר את ורשה. במבצע מיוחד הצלחנו תוך 24 שעות להביא את המדרסים לקצה המזרחי ביותר של פולין, לאיזה חור בקצה העולם שמאלה שהיינו איתם.

המילה מדרסים הכניסה את רון-עמי לכוננות...

למחרת בבוקר פוגשים את הצמד בשדה התעופה.

עייפים מאוד... לא הצליחו להרדם לפני הטיסה, עמדו כמעט שעתיים בתור למסירת המזוודה בטרמניל בנתב"ג, לא הצליחו להרדם במהלך הטיסה אבל תחושת החופש - כיפרה על הכל....

חיבוקים, נישוקים נכנסים לרכב - ומתחילים בנסיעה.

הכיוון והתחנה הראשונה - וורוצלאב.

שלושים שניות אחרי שנכנסים לרכב רון-עמי מתחיל:

"אני רעב, איפה הסנדוויצים?"

כמו באפקט פבלוב - אז אצלנו מילים גורמות לתגובה רפלקסיבית. במקרה הזה - כניסה לרכב והתנעתו יצרו מאז ומתמיד רפלקס אצל כל בני משפחת לרנטל - הם מיד הפכו רעבים ושאלו איפה הסנדוויצים. כשיצאנו לטיולים התנעת הרכב גירתה את בלוטות הרוק אצל הילדים ורון-עמי רק בגלל המחשבה על הסנדוויצים. אלה היו סנדוויצים מושקעים ברמות על... מעדנים. הייתי קמה מוקדם, קונה לחמניות טריות ומכניסה לתוכם את הטוב והטעים ביותר שהייתי מארגנת. הם מעולם לא הסתפקו בסנדוויץ אחד או שניים... היינו יוצאים עם ציידנית עצומה ועד לתחנה הראשונה בטיול - הכל היה מחוסל.

אפקט פבלוב פעל גם כאן... התכוננתי אליו, ידעתי... אז בבוקר מוקדם לפני שאספנו את הרומנים ירדתי לסופרמרקט, קניתי לחמניות (ופה יש לחמניות מעולם אחר) והכנתי סנדוויצים מושקעים - שאפילו הרומנים הסכימו ששווה היה לצאת לטיול.

אני משוכנעת שאצל כל אחד מאיתנו יש מילים בשפה העברית שגורמות לו לתגובת פבלוב. למשל, אני נהיית רעבה רק מהמילים צום, יום כיפור, דיאטה או כשאומרים לי בשיחת טלפון, בפתיחה - "אל תדאגי" - אני מיד דואגת.... תחשבו על זה.

נסיעה של 4 שעות והגענו בשעת הצהריים לוורוצלאב.

מתמקמים בחדרים במלון סמוך מאוד לעיר העתיקה ויוצאים לסיבוב בעיר.

המלון - Hotel bb. מלון פשוט, לא יקר כלל, נעים, נקי, ארוחת בוקר טובה, מרכזי מאוד - ובהחלט ממולץ.

יוצאים לסיור בעיר העתיקה.

העיר העתיקה של וורוצלאב יפה מאוד.

מזג האויר היה קר, טיפטף מעט ואני מניחה שבקיץ, כשכל בתי הקפה פותחים מרכולתם לכיכר, כשהפרחים מקשטים את העיר - המראה יפה עוד יותר.

ראשית ההתיישבות של וורוצלאב היתה על אי שנקרא אוסטרוב טומסקי ושם נמצאת עד היום הקתדרלה הגדולה של העיר. מאוסטורוב טומסקי נבנו גשרים אל האיים האחרים הסמוכים ועל אחד הגדולים שבהם נבנתה העיר העתיקה. במפות עתיקות של העיר ניתן להבחין בשתי תעלות מים שהקיפו את חומת העיר העתיקה - חומה פנימית וחומה חיצונית. מאז שחרבה החומה - התעלה הפנימית יובשה והפכה לרחוב טבעתי שמקיף את העיר העתיקה. מהתעלה החיצונית לא נותרו אלא שרידים מעטים. כשמטפסים לראש המגדל של הקתדרלה ניתן לראות את הגשרים המחברים בין האיים ואת האודר זורם באפיקים שנותרו פתוחים (מתוך אתר למטייל).

סיבוב בכיכר העיר

שעת הקפה הגיע והולכים לבית הקפה.

שוחטים עוגת מקובייץ (makowiec - פרג). גילית לא אוהבת אז נשאר לשלושתינו יותר....

את הסיבה האמיתית מדוע פגשנו בדמויות הבאות פזורות בכיכר העיר - אנחנו באמת לא יודעים. מצאנו ושמענו השערות. הן היו פזורות בכל מקום ואפילו קיימת אפליקציה שמנחה על מקום המצאם ומספרות סיפור הקשור למקום המצאותם.

אפלקציה שניתן להוריד בחינם לנייד- Wroxławskie Krasnale. החסרון - היא רק בפולנית.

האתר הזה עוסק גם הוא בעולמם הקסום של הגמדים בוורוצלאב - יש בו מפה והוא באנגלית.

בכדי שתבינו את גודלם האמיתי -

הרגל של רון-עמי....

או דובי וגילית בפוזה...

שמענו לפחות 3 הסברים להמצאותם של הגמדים דווקא בוורוצלאב:

1. זהו פשוט פרוייקט אומנותי שמישהו המציא והעניין הלך ותפס תאוצה וכמעט יותר מ-300 גמדים פזורים בעיר.

2. הגמדים מנציחים את תושביה הראשונים של וורוצלאב - שהיו גמדים רבים בקירבם.

3. מספרים כי בשנים האחרונות של פולין הקומוניסטית צצה לה בוורוצלאב תנועת מחאה אמנותית בשם "האלטרנטיבה הכתומה" (למה כתומה - לא יודעת). מדי לילה יצאו אלמונים ומרחו ליד בתי עסק בעיר העתיקה כתובות וכרזות הלועגות על המשטר, וכשהגיעו אנשי המשטר בבוקר ושאלו מי עשה את זה, אמרו להם שגמדים עשו את זה בלילה. אז הגמדים הנוכחים הם לזכרם של גמדי תנועת המחאה.

תוך כדי תנועה אני מקבלת מדובי שיעורים בצילום. הוא במצלמה שלו (רון-עמי... אני רוצה כזו רק עם עדשת מאקרו בבקשה) ואני במצלמת הנייד שלי.

מסביר על צילום מקרוב, פרספקטיבה, מיקום הדמות בתמונה, תמונה רחבה, צרה....

וזו הטובה מבין כולם.

מקשיבה לדובי בצמא וקשב רב לשיעורי צילום.

סיבוב ברינק מוביל אותנו לפינה הדרום מערבית, לכיכר קטנה נוספת שנקראת פלאץ סולנה (Plac Solny) - כיכר המלח. זו כיכר שבעבר התקיים בה מסחר במלח שהיה יקר ובעל ערך רב ורק בשנת 1815 נסגר המקום. כיום מאוכלס המקום בדוכני פרחים ובתי קפה.

עם רדת החשיכה מצלם דובי את בית העיריה העתיק מכל הכיוונים - ואני אחריו. בית עיריה מדהים שיחד עם עוצמות התאורה המקומית וגרמי השמיים התקבל מראה מרהיב מאוד. מספרים כי לקח כמעט 200 שנה להשלמת הבניין הזה ועל בניית המגדל כפי שאתם רואים בתמונה לקח עוד 100 שנה. באורח פלא שרד הבניין את מלחמת העולם השניה ללא נזק ממשי.

למחרת בבוקר קמים בעצלנות רבה לארוחת הבוקר. חופש, לא? גילית ודובי נזקקו להשלמת שעות שינה על חשבון הלילה הקודם....

תמונה ראשונה בבוקר, במעלית... מותר להשתטות, לא?

אני מתיישבת לאכול ומולי התמונה הזו שלמעלה.

משהו מטריד אותי בתמונה.

לא יודעת מה.

משתפת את החבורה ואז אומר לנו רון-עמי שזה איננו ציור, שזהו מייצג אמיתי שנמצא היכן שהוא ברחובות וורוצלאב. בו ברגע הבנתי שזה מה שהטריד אותי. שלא הצלחתי להגדיר האם זו תמונה או צילום). החלטנו לצאת בעקבות המיזם. בירור בקבלה מספק לנו את הכתובת.

הטמ"פ יורדות.... 2 מעלות. מתלבשים טוב טוב ויוצאים.

רק בתמונות האלה אני מפנימה כמה שאני קטנה.... יותר אני לא מצטלמת ליד גילית!

צועדים לעבר היעד הראשון הבוקר - המייצג שראיתי בארוחת הבוקר ובדרך עוברים דרך תחנת הרכבת של וורוצלאב. מבנה מעניין בפני עצמו.

התחנה מבחוץ ומבפנים.

ותוך כדי תנועה - עוד שיעור צילום מדובי.

שדרת עצי הקשטן - ערמונים.

צועדים ברחובות הקטנים של וורוצלאב. גילית ואני שקועות בשיחה וקולטות בשלב מסויים שהזוג רון-עמי ודובי נעלמו.... חיפוש קל מעלה את השניים...

איזה מבט נתן בנו דובי 🙈... מבטיחות בפעם הבאה שלא נפריע לכם.

המשכנו ברחובות הקטנים. קצת התברברנו עד שאישה צעירה עם עגלת תינוק החליטה להוציא אותנו מהמבוך וצעדה איתנו עד לפסל.

חיפוש קל באינטרנט מגלה לי כי מדובר בפסל סביבתי של אמן פולני בשם יז'י קלינה (Jerzy Kalina).

יז'י קלינה, יליד 1944 נחשב לאחד האמנים המוצלחים בפולין. הוא יוצר של תפאורות תאטרון וקולנוע, הוא פסל, יוצר חלונות ויטראז', סרטי אנימציה למינהם ואף עסק בבימוי בתאטרון. עבודותיו של קלינה מאופיינות בהתמודדות עם המציאות היומיומית, עם מגבלות קיימות ואף ניתוח של טקסים דתיים וסמלים לאומיים. זכה בפרסים רבים בקנה מידה עולמי.

ב-13.12.2005 הוסר הלוט מהפסל שבנה קלינה ונקרא בפולנית Przejście (פז'יישצ'ה), מַעֲבָר בעברית (או Transition באנגלית).

הפסל הוצב בצומת הרחובות מרשל יוזף פילסודסקי (ul. Marszałka Józefa Pilsudskiego) ושווידניצקה (ul. Świdnicka) בוורוצלאב.

זהו פסל שמורכב מ-14 דמויות כשהדמות הראשית היא אישה ויש האומרים שהדמויות האחרות הן בני משפחתה. 7 מהדמויות יורדות לקרקע בקצה האחד של הצומת ו-7 דמויות אחרות עולות מהקרקע בצידה השני של הצומת.

הסרת הלוט התקיימה ביום השנה ה-24 להפעלת החוק הצבאי על פולין.

בתמצית: ב-13.12.1981 הכריז ראש ממשלת פולין, הגנרל וויצ'ך ירוזלסקי ( Wojciech Jaruzelski, שבדיעבד, היה למנהיג הקומוניסטי האחרון של פולין) על הטלת משטר צבאי ומצוד אחרי חברי ארגון סולידריות. טנקים הופיעו ברחובות בשעות הבוקר המוקדמות, סיורים צבאיים התקיימו בערים, עוצר הוטל במקומות מסויימים , מהומות פרצו ברחובות, פעילי סולידריות נעצרו, אנשי אופוזיציה נכלאו, התקשורת קרסה ורק תוכנית טלויזיה אחת פעלה.

ארגון סולידריות הוקם בעקבות תסיסה חברתית, גל שביתות ומחאות עקב המצב הכלכלי הקשה בפולין. בראש הארגון עמד לך ואלנסה (Lech Wałęsa). ארגון סולידריות צבר כוח פוליטי רב ומטרת הטלת המשטר הצבאי היתה לדכא את התנועה הדמוקרטית המתהווה.

שנים אח"כ הבינו כי חשיבותו העיקרית של ארגון סולידריות היתה בשבירת המונופול של המפלגה הקומוניסטית כארגון פוליטי יחיד במזרח אירופה.

ב- 22.7.1983 הוסר המשטר הצבאי באופן חלקי.

תקופה זו ועד קיץ 1991, יחד עם מדיניות הגלסנוסט והפרסטרויקה שיזם מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב הביאו בסופו של דבר לסיומו של השלטון הקומוניסטי בפולין ומעבר לדמוקרטיה נוסח המערב.

עקב הסרת הלוט ביום השנה להפעלת החוק הצבאי על פולין, רבים ראו בהולכי הרגל ההולכים ונעלמים מתחת לפני הקרקע במיצג של קלינה, ביטוי לאזרחים הרבים שנהרגו באותה תקופה. ביטול החוק הצבאי מספר שנים לאחר מכן מוצא ביטויו בדמויות שחוזורת ועולות מהקרקע בצידה השני של הצומת. רבים ראו בכל ביטוי למעבר מפולין הצבאית, הכבושה לפולין החופשית, הדמוקרטית.

רבים לא יודעים כי בעצם יז'י קלינה בנה את הפסל בשנת 1977, ארבע שנים לפני יישומו של החוק הצבאי על פולין והוא היה מוצב עד 2005 בורשה. עובדה זו, שהפסל נבנה קודם לאותה מחאה חברתית , נותנת בעצם לכל אחד ואחד מאיתנו את האפשרות לתרגם את שעיניו רואות - לאן שליבו מוביל.

וזה מה שקרה לי...

אני חייבת להודות ולהתוודות שכל מה שקראתם בפסקאות האחרונות - נכתב אחרי שחזרנו הביתה. על חייו לעומק של קלינה ועבודותיו - למדתי רק בבית. כשניצבנו מול הפסל, ברחובות וורוצלאב, לא ידעתי דבר ממה שכתבתי. אולם, מעצם היותי ישראלית, יהודיה, בת להורים ניצולי שואה - חטאתי במחשבותי וכמו שקורה לי כאן המון פעמים - אני חוזרת לתקופת השואה.

אומרים שהרושם הראשוני הוא הקובע. הרושם הראשוני כשעמדתי מול הדמויות היה לראות את היהודי הגלותי בכל אחד מהם. את דמות האישה הקשישה ראיתי ראשונה. מיד צפו בי התאורים על היהודי החולה, הזקן, המנוון,החלש, חסר הכוח, המכוער, המעוות, הכפוף והמלוכלך. ראיתי אותה שפופה, עייפה, מדוכאת, רזה. היא הזכירה לי משום מה את דמות היידישע מאמא הקלסית. ראיתי את משקפי הרוח על אחת הדמויות שהזכירו לי שכמה ימים קודם קפצה לי פרסומת על משקפי אבק רטרו תוצרת גרמניה ונזכרתי בסרטים על הגרמנים רכובים על האופנועים חמושים במשקפיים שכאלה. ראיתי את קסדת הפלדה על אחד מראשי הדמויות שהזכירו לי את החיילים הגרמנים, ראיתי את העגלה השבורה שהציפה אותי בסערה על הילדים והאמהות בתקופת המלחמה ולבסוף, ראיתי את המזוודה.

יותר מכל סימלי המלחמה - היתה וכנראה תמיד תהייה עבורי המזוודה סמל למסע. סמל לנדודי העם היהודי. אוסף המזוודות הנטושות במוזיאון אושוויץ היה אחד הדברים שנחרטו בי עמוקות. נזכרתי גם כי ביום השואה האחרון בצעידת הבוקר שלי שמעתי מישהו שהקריא קטע מתוך ספרו של הרב ישראל מאיר לאו "אל תשלח ידך אל הנער": "ב–2.6.1945 היינו בין הראשונים שיצאו מבוכנוולד ברכבת לצרפת. חייל אמריקאי תרם לי מזוודה קטנה ישנה והיא מלווה אותי עד היום. איתה עליתי לארץ, איתה נדדתי בין מוסדות הלימוד השונים, וכשנישאתי – והמזוודה כבר הייתה מרופטת כדבעי ביקשה ממני אשתי לסלקה אך אני סירבתי בתוקף. "זה הבית שלי" הסברתי לה והעליתי אותה לבוידעם. כעבור חמש שנים עברנו לדירה מרווחת יותר. נזכרתי ששכחתי את המזוודה בבוידעם. עליתי 75 מדרגות, טיפסתי לבוידעם ומצאתי רק את הידית. המזוודה התפוררה כולה".

מסקנה: הכל בעיני המתבונן.

אני והמזוודה.

ככה זה נראה מרחוק, מצד אחד של הצומת לעבר צידה השני.

תפסנו את החשמלית ונסענו לבקר את החסידה הלבנה.

בדרכנו אליה פגשנו בשלט המזמין אותנו לצהריים... ויתרנו על הצהריים. תראו איזו דלת וידית מהממת יש בכניסה לחסידה הלבנה.

החסידה הלבנה.

בית הכנסת "החסידה הלבנה" נוסד במאה ה-19 בוורוצלב ונחנך מחדש בשנת 2010, לאחר שיפוץ מקיף שנמשך עשר שנים. בית הכנסת משמש כמרכז דתי ותרבותי של הקהילה היהודית המקומית, פועל בו מוזיאון יהודי וזהו בית הכנסת היחיד בוורוצלב אשר שרד את השואה.

המבנה, בן 3 קומות, שנבנה בסגנון ניאו קלאסי, תוכנן ע"י האדריכל קרל פרדיננד לנגהנס (1781-1869) שהיה מן הבולטים באדריכלי שלזיה במאה ה-19. העיצוב המקורי הפנימי של בית הכנסת איננו קיים עוד ושמו של בית הכנסת ניתן לו על שמו של פונדק אשר עמד באותו אתר.

לחבורה לקח זמן לסייר ונפרדתי מהם לסייר בקצב שלי. בשלב מסויים נכנסה קבוצת תיירים גדולה, דוברי ספרדית והתיישבה באולם הראשי של בית הכנסת, בקומת הקרקע לשמוע דברי הסבר. בשלב מסויים הם קמו ועזבו לחלקו האחורי של בית הכנסת. אני - בעקבותם. מתברר כי בצידו האחורי של בית הכנסת הגדול - קיים בית כנסת קטן שבו נמצא ארון הקודש וספסלי תפילה. מיכווון שדיברו ספרדית לא הבנתי מה נאמר אבל מאוחר יותר גילתה לי הפקידה שישבה בכניסה לבית הכנסת שבית הכנסת הגדול נפתח לקהילה רק בחגים. בשבתות מתפללים המעטים שמגיעים בבית הכנסת הקטן. כשיישבתי לכתוב את הפוסט גיליתי באינטרנט את החוויה שכתב עליה מישהו שהגיע להתפלל בבית הכנסת.

על פי פרסומי העיר, בית הכנסת החסידה הלבנה שוכן ברובע ארבע הדתות שמהווה סמל לרב תרבותיות והסובלנות בעיר.

3 קומות בבית הכנסת.

בקומות העליונות של בית הכנסת קיים מעין מוזאון יהודי המספר על אורחות חיי משפחה יהודיה, עגלה (מצמררת בעיני) עם ספרים מאותה תקופה ופוסטרים הממחישים את בית הכנסת בתקופת המלחמה.

בשלב מסויים אני קולטת את הצמד חמד בפעולה מול המראה.

לקח לי רגע להבין.... אבל על המראה מודבק טלאי צהוב שמאפשר לכל אחד להצטלם דרך המראה ולראות את עצמו כאילו נושא הוא טלאי צהוב על גופו.

רק בכדי לחזות בעץ הערמונים המדהים הזה בפריחתו - אשוב שנית.... (נמצא בחזית בית הכנסת)

משם המשכנו לכיוון הארמון המלכותי של וורוצלאב.

הארמון המלכותי משמש כיום כמוזיאון העירוני של העיר. במרכזה של התערוכה - "אלף שנות העיר". התערוכה מציגה את ההיסטוריה המורכבת והמעניינת של וורוצלאב. גן הבארוק שבחצר האחורית של הארמון בוודאי יפה ופורח בתקופת האביב והקיץ.

תערוכה עמוסה בפרטים, חלקם מעניינים אבל זמננו היה מוגבל ועל כן היה זה סיור קצר - אבל חייבת לומר - מרשים.

ועם התמונה הזו נפרדתי מהמוזיאון. התחברה לי מאוד לחלק הקודם שכתבתי על מזוודות. מזוודות אמיתיות לחלוטין.

לפני שממשיכים הלאה מצרפת כאן 3 תמונות לאלה מבניכם שיחפצו להגיע.

מפת העיר וורוצלאב ומדריך כיס לתייר שקיבלתי בבית הכנסת.

גילית קוראת להם צמד הדובים, אני אומרת שהם תאומים שהופרדו בלידתם.... הם מה זה דומיםםםם.

צועדים לרכב... ממשיכים הלאה בטיול.

יוצאים לדרך. נסיעה של כ-200 ק"מ ליעד הבא...

מאוד אפרורי. השמש מתעתעת בנו... בשלב מסויים תוך כדי נסיעה, בין צמרות העצים אנחנו מבחינים בצריח מבצבץ.

נוסעים בעקבות הצריח שלעיתים נגלה ולעיתים מסתתר ומגיעים לטירה הזו.

Zamek Leśna

הטירה שנבנתה בסגנון נאו גותי, נבנתה בין השנים 1831-1837 עי" האדריכל Karl Friedrich Schinkel כביתו של Leopold von Hochberg, מי שהקים את העיירה הסמוכה Szczytno. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הולאמה הטירה והפכה למוסד רווחה של המדינה ששיכנה בו פגועי נפש. הטירה בת 3 קומות ורון-עמי, חד כתער על הפרטים הקטנים שבכל דבר אמר לנו מיד - "רואים שהיא הולאמה בתקופת השלטון הקומוניסטי".

כמובן ששאלתי "איך אתה יודע?" והתשובה לא איחרה לבוא - "תסתכלי על הציור של הנשר".

אז הסתכלתי על הנשר, והסתכלתי והסתכלתי ולא הבנתי.

עכשיו, כשהעלתי את התמונה הזו הדביק רון-עמי את סמלה האמיתי של פולין ליד תמונת הצריח. מגלים מה חסר?

חסר הכתר מזהב על ראשו של הנשר שבתקופת השלטון הקומוניסטי נמחק מדגלה של פולין. ועד עכשיו איש לא טרח לצייר אותו בחזרה.

בסמוך לטירה, על מצוק סלעים ענק, נקודת תצפית פנורמית. היתה ראות נוראית, היה קר מאוד אבל משהו צילמנו.

ניצלתי דקותיים שהיה מעט אור וצילמתי את דובי וגילית.

ממשיכים בנסיעה, החושך כבר שולט ומגיעים לבית המלון.

לפולני המצוי - המלון נחשב למלון מעולה. הוא באמת היה מלון טוב. חדרים גדולים, יפים, מקלחת טובה, מטבח מצויין אבל לי יש אישית קושי עם המלונות הפולנים. הסגנון הפולני - הריהוט הכבד, החושך.... לא זורם לי. אבל שוב - זה בעיני. האחרים אני מניחה היו מרוצים.

המחיר היה ללא ספק ראוי (1083 זלוטי עבור 3 לילות כולל ארוחת בוקר).

עייפים אך מאוד מרוצים מתיישבים לארוחת ערב במלון.

מנה ראשונה - מרק פטריות - היה מ ע ו ל ה.

מנה עיקרית - הזמין כל אחד לטעמו. היה טעים מאוד, אף אחד לא התלונן.

ולקינוח.... ♥️♥️♥️♥️♥️♥️

הלכנו לישון. עייפים מאוד אך מרוצים.

מתכננים מחר בבוקר לצאת לטיול באחד השבילים שתיכננו מראש - אבל .... כנראה שבקשתו של דובי לחופשה חורפית עומדת להתגשם.

התחזית מדברת על מינוס 15 מעלות למחרת, רוחות של עד 50 קמ"ש, שלג מצטבר ובכלל - מזג אויר חורפי, אמיתי....

לרוב, ב-99% מהמקרים למדתי שהתחזית כאן מאוד מדוייקת.

רציתי להאמין שאולי בכל זאת נפלה טעות כי מאוד רציתי לטייל - אבל גם רציתי שדובי וגילית יחוו חורף, שלג, קור - כמו שביקשו.

נראה למחרת בבוקר....

למחרת בבוקר קמים ל"אין" שלג. יש מינוס 12 מעלות.

ברור לנו שלא נוכל לממש את רעיון ההליכה אז מחליטים להכנס לרכב ולנסוע.. לאן שתיקח אותנו הרוח/האין שמש/הקור/הדלק... מה שאתם רוצים.

חצי שעה אחרי תחילת הנסיעה דובי מבקש שנעצור.

מתחיל לרדת שלג...

הוא כל כך הזכיר לי את עצמי כשהגענו לפולין לפני שלוש שנים.

למי שלא חווה שלג יורד - זו חוויה.

בעודם עומדים מחוץ לרכב ומתלהבים צילמתי אותם.

לא היה סיכוי שאצא בקור הזה החוצה. על השניים האלה זה בכלל לא השפיע.

התחלנו בנסיעה. לאורך ק"מ רבים עצרנו מפעם לפעם לצלם. מה שדובי צילם במצלמה שלו - כמו קוף צילמתי אחריו בנייד שלי. בטוח ששלו יצאו מעולה יותר אבל אני מסתפקת במצלמת האייפון. מה שניתן היה לצלם מתוך הרכב - צילמתי ממושב הנהג. מה שלא - בלית ברירה יצאתי החוצה. דובי לעומת זאת - שרף אלפי קלוריות רק בלצאת ולהכנס מהרכב.... זו נשמה של צלם... לא של עצלנית כמוני.

באמצע שום מקום - טלפון... שיחה מהבית.

משתפים בחוויות השלג ואני מתעדת.

חזרנו למלון לקראת הערב.

גם נסיעה איטית במשך יום שלם, צילום פה וצילום שם - היא סוג של חוויה.

היה המון מה לקשקש, לצחוק, לנשנש ועל אף הכל - חזרנו רעבים.

הגענו ישירות לארוחת ערב שהתקיימה במלון ונרשמנו אליה בבוקר.

ארוחת הערב היתה חלק מהרצאה של תושב המקום שביקר ביפן. כנראה שהאיש מדריך תיירים וכחלק מקידום המכירות שלו אירגן הרצאה וארוחת ערב יפנית.

מה זה בנינו על הארוחה....

נכנסנו לבר של המלון. קצת איחרנו (פדיחה) והתיישבנו בשולחן מרוחק ששמרו לנו.

מראש אמרתי לחברה שאם נישאל מהיכן אנחנו שלא נגיד מישראל. לא מחפשת צרות... הם צחקו עלי ושאלו מה נגיד - אמרתי מיוון... זה גם מתחיל באותה אות, זה גם קרוב - אז זה לא שקר אמיתי.

איך שהתיישבנו אמר המנחה - "ויש לנו גם אורחים הערב, מהיכן אתם?"

כולם סובבו מבט אלינו ואנחנו - נאלמנו דום. איש לא הוציא הגהה... הצלחתי לבלבל את החברים וגם את עצמי.

נשאלנו שוב. הם חשבו שלא שמענו.

דובי היה הראשון שהתעשת וענה - "מישראל".

רציתי לקבור את עצמי....

המנחה חזר על מה דבריו של דובי - "מישראל"?

ודובי ענה - כן.

ו..... פתאום מחאו לנו כפיים.

😱😱😱😱😱😱

נותרתי פעורת פה וללא מילים.

זה חימם את הלב.

ההרצאה החלה. כמובן שהיא היתה בפולנית אבל היה לנו מצב רוח טוב, הרבה בירה על השולחן (אני מאוד אוהבת בירה לבנה, מכל סוג. הבעיה העיקרית היא שאני שותה לגימה אחת - וכבר מסתובב לי הראש) והמון מה לקשקש.

היינו רעבים מאוד ועד שהגיע המנה הראשונה - שהיתה ראמן - הכל היה בסדר. הקשבנו להרצאה (וכמובן שלא הבנו מילה), הסתכלנו בתמונות שהוקרנו קישקשנו ואכלנו את המרק.

בשלב מסויים הסתכלתי עלינו וראיתי שכל אחד מאיתנו "מנקר" בתורו.

השיעמום הכריע אותנו והיה חם מאוד באולם (הפולנים לא אוהבים לאורר מקומות... תמיד חנוק).

התמונות היו זועתיות. סתם תמונות שלא ממש נתנו לנו להבין את יחודה של יפן.

אבל היינו רעבים. חיכינו לראות ולטעום את המנה הבאה היפנית הייחודית.

ו.. אז הגיע המנה העיקרית כמו שאתם רואים בתמונה.

שיפוד פרגית על אורז...

לא ידענו אם לצחוק או לבכות.

אכלנו.

שוב סבב של ברבורים, תמונות ושוב אנחנו מנקרים.

חיכינו לקינוח. חשבנו שיגיע איזה קינוח יפני מעורר...

גילית היתה הראשונה להתעשת.

"בואו נלך".