צוזאמען - נוודים דיגיטלים בגיל השלישי
"צוזאמען" פירושו באידיש - יחד.
שם קצת מוזר לאתר, ועוד באידיש... אבל כנראה שהשנים והגיל עושים לנו משהו ואנחנו מחפשים תזכורות לשורשים, למקורות.
הבלוג מורכב בעיקר מסיפורים קטנים על חיינו היומיומיים ומהאירועים שהניעו אותנו לעשות את מה שאנחנו עושים היום.
את הפתיח כתבתי ב-2013, כשפתחתי את הבלוג. לא פרסמתי אותו אז ברבים. הוא היה מיועד לאבא, לילדים, למשפחה המצומצמת ולחברים טובים.
עם הזמן הרגשנו מחוברים לכתיבה ולאלה שעקבו אחרינו, תמכו ועודדו – אז עברנו לכאן וקראנו לבלוג - צוזאמען Tzuzamen על מנת שתהיו יחד איתנו.
השארתי את רובו של הפתיח כפי שכתבתי אז, אבל המשכו עבר התאמות.
שמי יעל, זוגתו של רון-עמי, אמא של תום ודור, ויש לי חלום!
כשבני דור היה בן 4 גיליתי שהוא לוקה בתסמונת טוראט. חיינו התהפכו.
לא היו לנו שנים קלות כלל – נפשית, פיזית וכלכלית. ההשקעה הדרושה בילד עם צרכים מיוחדים היא מעל ומעבר למה שאדם נורמלי מסוגל לדמיין. מהר מאוד למדנו ש"ידע = כוח" ולשם ניתבנו את עצמנו. השקענו המון כוחות בלגדל את דור להיות איש עצמאי, שלא ייפול חלילה נטל על עצמו, על אחותו, על החברה – ואני חושבת שהצלחנו ובגדול.
יחד עם זאת היינו צריכים להשקיע המון בעצמנו – בזוגיות שלנו.
לגלות פתאום באמצע החיים שיש לך ילד שונה – איננו דבר פשוט וקל בכלל. האחד אומר "עזבי, שטויות, את פולניה" והשנייה אומרת "אתה טומן את הראש בחול…" האחד אומר "את מדמיינת ומגזימה" והשנייה אומרת "אתה חי בהכחשה". במקביל, צריך לשמור על שלמות הבית והמשפחה, לא לשכוח שיש בבית עוד ילדה (מדהימה!!!), לעבוד, להתפרנס, לטפל בזוג הורים קשישים (שבאמת הייתה לי זכות גדולה לעשות את זה) ופתאום… ביום בהיר אחד – הכל נגמר.
ההורים הקשישים הלכו לעולמם, הבן גדל והוכיח שכשהוא רוצה משהו הוא מסוגל ויכול, אין דבר העומד בפני רצונו, שהוא כבר עצמאי מבין ויודע את מגבלותיו, הבת פרשה כנפיים והלכה ללמוד, מאסתי בעבודה עד מוות ואפילו ארתור וקומט - הכלבים האהובים שלי - נפטרו.
בשלב זה החלטנו רון-עמי ואני לצאת למסע, לחבוק ולראות עולם, לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו רוצים ורצינו, שחלמנו עליהם רבות ולא יכולנו להגשים. רצינו להקדיש זמן רק לעצמנו ולזוגיות שלנו שעמדה במבחן השנים ואני מאחלת לעצמי שתמשיך לעמוד.
אחד החלומות שלנו (ובעיקר שלי) היה – מסע לניו-זילנד.
אימצנו לעצמנו מוטו שהחיים הם "כאן ועכשיו" – זה הזמן, זה הרגע וזה היום להגשים כל חלום! אנחנו אורחים לזמן שאול על פני כדור הארץ, ננסה להגשים את מה שחלמנו, גם אם בדרך נתקל בקשיים – הם רק מחשלים, מחסנים ומעצימים את החלום.
אז יצאנו להרפתקאה בדצמבר 2013. טיילנו 3 חודשים מדהימים, חוויתם ועוצמתיים באיים הללו שנקראים ניו-זילנד.
חזרנו במרץ 2014. ביולי רון-עמי עבר התקף לב שני.
במרץ 2015 נסענו לליטא, וכפי שתקראו בפוסט על ליטא חזרנו עם הידיעה שלדור יש גידול. דור עבר ניתוח והוא בסדר גמור – אבל עמוק בפנים היה השבר גדול.
יולי 2015, אני לא מסוגלת להתרומם. אני שפופה לחלוטין...רון-עמי מציע הצעה.
"בואי ניסע לפולין" הוא אומר לי, "לשנה. ננסה להגשים חלום שלי. 4 שעות טיסה לישראל. אם דור יזדקק לנו נוכל לשוב בכל רגע".
מבלי לחשוב פעמיים אני אומרת כן...
תוך חודשיים פרקנו את הבית. העברנו הכל למחסן. ארזנו רק בגדים ויצאנו להרפתקאה נוספת.
מאז חלפו שנים ואנחנו עוד מטיילים. בוחרים את הזמן והמקום לעשות את מה שאנחנו אוהבים. לא תמיד זה קל או פשוט אבל אנחנו נאמנים לבחירה לנסות להגשים חלומות.
רולף פוטס (Rolf Potts) מחבר הספר נוודות (Vagabonding) הגדיר בספרו את המושג נווד: ״נווד הוא חסר בית מבחירה״ (A vagabond is homeless by choice) החלטנו כי בשעה זו של חיינו – אנחנו רוצים להיות נוודים.
פוטס כתב (ואני מוסיפה כאן ממחשבותי…) שאנחנו חיים במסלול מטורף, צוברים חפצים כמו מכוניות מפוארות, בית גדול, ממלאים את הסובב אותנו בדברים חומריים, לוקחים משכנתא, צוברים חובות, מקווים לקבל עבודה ששכר גבוה בצידה כדי שנוכל לשלם את החובות, כועסים על הבנקים, כועסים על מנכ"לים ופוליטיקאים שצוחקים עלינו כל יום בדרך אל הבנק, מגדלים ילדים, משקיעים בהם את מיטב מרצנו ודואגים לבריאותם ועתידם, שולחים אותם להגן על "המולדת", ולצד כל זה חיים בפחד ובחשש מתמיד, והכי קשה מבחינתי – במתח יומיומי בלתי פוסק. לפעמים נדמה לי שאני גרה בתוך סיר לחץ גדול ולא בבית.
פוטס שאל בספרו – “למה אנחנו לא יכולים להרגיש בכל יום כמו שבת?” ואנחנו משתדלים לענות על השאלה הזו בבחירות שלנו.
החלטנו שמעתה נדבוק במשפט –"זה הרגע וזה היום להגשים כל חלום" ומאחלת לעצמנו משפט ברכה שכתב פוטס בספרו - "מי ייתן ויהיה כביש לפנינו לאורך כל הדרך… "
אמן!