'פלר א

הוא פשוט רצה לחיות.

הוא היה בן 12. הם נקראו להגיע לרינק - כיכר העיר, ומשם, מבלי שידעו נשלחו לבורות ההריגה ביער. הוא הצליח לברוח, נתפס ואיכשהו הגיע לגטו. תפקידו היה להוביל אל מחוץ לגטו עגלה רתומה לסוס ועל העגלה גופות של אלו שנפטרו בתוך הגטו. באחת הפעמים, כשיצא מחוץ לגבולות הגטו, בשבריר של שניה, בהחלטה שכנראה חשב עליה זמן רב, ניתק את העגלה מהסוס וברח ליערות והצטרף לפרטיזנים. שם חי איתם שנתיים. כעבור שנתיים פוגש את דודו שהיה מבוגר ממנו ושדואג להסתיר אותו אצל משפחה של פולנים עד לסיומה של המלחמה.

האיש הוא שמואל (שמוליק) פלר ז"ל. והרינק – היא ככיר השוק בטיקוצין. ובורות ההריגה ביער – הם בורות ההריגה ביער לופוחובה. והגטו הוא גטו ביאליסטוק. וילדיו – חיים, אהרון ושרה פלר הזמינו אותי ואת רון-עמי להשתתף באירוע זיכרון במלאת 75 שנה לרצח יהודי טיקוצין.

המיוחד באירוע זה היה, שהוא אורגן ע"י צאצאיהם של שורדי הקהילה בעיירה טיקוצין בפולין. התלוו לארוע צאצאיהם של שורדי הקהילה - ילדיהם ונכדיהם.

שמוליק פלר ז"ל בצעירותו ובבגרותו.

חיים, אהרון, ענת ואתי פלר.

ימים ראשון ושני – 4-5.9.2016

אוספים את הפלרים בשעת בוקר מוקדמת בורשה. אהרון וענת, חיים ואתי. שכרנו רכב עם נהג (ויטק החברמן) משום שהחלטנו שאחרי יומיים של הכנס – ניסע לראות פולין אחרת. פולין של טבע, של יופי, של היסטוריה – כי אישית, אני מאמינה שאכן, יש גם פולין אחרת. נסיעה של שעתיים לביאליסטוק ונפגשים עם הקבוצה.

58 איש שהגיעו מישראל, ארה"ב, אוסטרליה ותורכיה – כולם צאצאי קהילת יהודי טיקוצין שנותרו בחיים לאחר המלחמה. דברי פתיחה קצרים ויוצאים לסיור קצרצר בביאליסטוק - לראות משהו משרידי עברה היהודי של העיר. סיור חשוב לכל הדעות אבל לווה במדריכה ומתורגמנית - שלי השאירו טעם מר.

בתמונה - שרידי אחד מבתי הכנסת היהודים בעבר בביאליסטוק. כיום המבנה אטום ולא בשימוש.

כאן שכן ארון הקודש בבית הכנסת, מבט מבחוץ.

סיור במרכז העיר הוביל אותנו למה שהיה בית הכנסת הגדול.

בית הכנסת הגדול - שאיננו - האנדרטה ממחישה את מיקומו של בית הכנסת שהיה.

משם נסענו להתכנס בבית הכנסת היהודי ב-טיקוצין לשמוע הרצאה על העיירה ולצאת לסיור רגלי קצר.

טיקוצין שוכנת כ-25 ק"מ מביאליסטוק,על גדות נהר הנרב (Narew). נוסדה בשנת 1552 ומספר פעמים כונס בה "ועד ארבע הארצות" – גוף ממשלתי ששימש במשך 250 שנה כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין וייצג את הקהילה היהודית בפני מלכי פולין, דבר המעיד על חשיבותה של עיירה זו.

יותר ממחצית תושבי העיירה היו יהודים. מספרים כי ערב המלחמה מנתה הקהילה כ-2500 יהודים.

בית הכנסת הגדול, שקיים ונשתמר עד היום נבנה בשנת 1642 ואומרים כי היה השני בגודלו ובחשיבתו לאחר בית הכנסת שבקרקוב. המקום שופץ בשנים 1974/8 בעזרתו של אברהם קפיצה, תושב טיקוצין שניצל מרצח תושבי העיירה, עלה לישראל והקים בה את משפחתו. נכנסו לבית הכנסת. אין ספק שהוא מרשים. בהחלט ניכר עברו המפואר והמיוחד. קירות בית הכנסת מעוטרים באיורים של חיות ובכתובים מהתנ"כ ומהתפילה. מטרת הכתובים על הקירות היתה לאפשר לאלו שלא החזיקו בידם משהו לקרוא ממנו – להביט על קירות בית הכנסת ולקורא. בתקופת הכיבוש שימש בית הכנסת כמחסן נשק של הנאצים.

בית הכנסת בטיקוצין - מבט מבחוץ.

תמונות מתוך בית הכנסת.

מבט דרך הסורגים לתוככי בית הכנסת. הסורגים מפרידים בין החדר הגדול (מימין) ששימש בעבר כעזרת נשים ובית התפילה עצמו.

כיום מתקיימות במקום תערוכות מתחלפות.

משם יצאנו לסיור קצר ברחבי העיירה. חיים ואהרון לקחו אותנו לראות את ביתו של שמוליק שנשתמר עד היום, ברחוב Piłsudskiego 31. בעבר הם דפקו על דלת הבית וביקשו להיכנס, לראות, ללמוד – אבל דייריו הנוכחים לא איפשרו להם.

הבית של שמוליק פלר

הקפתי את הבית וצילמתי את מה שעמד בחלון.

רותקתי לרחובות הקטנים שעוטפים את הבית. הרחובות שבוודאות שמוליק התרוצץ בהם, שיחק בהם ומהם היה רץ הביתה, לדלת הפתוחה... לבית של אמא ואבא...

אהרון וחיים במפתן דלת הכניסה למה שהיה פעם הבית של אבא.

צעדנו לראות את הגשר שממנו נהג שמוליק לספר שהוא וחבריו קפצו להשתכשך במי הנהר וצעדנו לראות את הצד שכונה טיקוצין הפולנית - כיכר ענקית – כיכר סטפן צ'רניצ'קי וכנסיית טרינטי הקדושה והגדולה שנבנתה ב-1742.

הגשר ממנו היה קופץ שמוליק עם החברים להשתכשך בנהר...

אחד הבתים ששופצו. ראו מה יש בפינה הימנית במקביל לגג הרעפים הקטן.

רחובות טיקוצין ואחד הבתים שנותרו כפי שהיו לפני 75 שנה.

בערב התקיים בבית הכנסת קונצרט שאורגן ע"י הקהילה המקומית במיוחד לצורך האירוע. היינו עייפים מאוד. הפלרים הגיעו רק בשעה 02:00 לבית המלון בורשה ובשעה 07:00 כבר יצאנו לדרכנו – אז פרשנו להמתיק מעט את הנפש ולישון.

מי אכל מה? נחשו... ומי לא אכל בכלל? נחשו...

ביום השני נפגשנו בשעת בוקר בכיכר השוק בטיקוצין, לטקס שנערך ע"י מארגני האירוע לציון 75 שנה שנה לרצח יהודי העיירה.

אני מבינה שהמקום והבימה בקצה הרחבה היו בניסיון לשחזר את אותו יום נוראי שבו נקראו היהודים לרחבת השוק ועברו מיון (ראו סיפור המעשה בהמשך). במקום הוצבה מערכת הגברה, אנשים עטפו עצמם בדגל ישראל והטקס החל. יחד עם הטקס נפתחו ארובות השמיים ועבור רבים מהנוכחים – היה בכך סימן.

מצאתי את עצמי מסתובבת ומצלמת.

מצאתי את עצמי מציעה מחסה מהגשם לבחור צעיר שעמד כמוני בשולי הטקס, שנראה לי שונה ומוזר בנוף המקום. הוא עמד עם חולצה לבנה וחליפה, ציציות מבצבצות מחליפתו, כיפה גדולה על ראשו, סידור גדול בידו האחת ובקבוק קולה גדול בידו השניה.

הוא עמד בגשם ולא זז (ניתן לראות אותו בתמונה האמצעית, השני משמאל למי שהתעטף בדגל). "אפשר להציע לך מחסה מהגשם? – שאלתי באנגלית. "כן, תודה, אשמח מאוד" – ענה לי באנגלית. "אתה נראה שייך ולא שייך לכאן" – אמרתי. "אני שייך" – ענה. "איך?" שאלתי. "אני יהודי" – ענה לי. נדהמתי מהתשובה. לא ציפיתי לכזו.... אני מניחה שכל מי שהיה נוכח בטקס והיה קשור לצאצאי טיקוצין –יהודי, אבל איש מאתנו לא היה לבוש כמוהו ולרגע לא חשבתי שזו תהייה נקודת ההתייחסות של מישהו לתיאור שייכותו. "את שייכת לטקס?" – שאל. "כן, אני שייכת למשתתפים" – עניתי. "אז בואי נדבר עברית" – אמר. ובנקודה זו – נשבר הקרח ושוחחנו. שכחתי לשאול לשמו אבל הוא הציג את עצמו כאחד מעוזריו של הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, ונשלח על ידו להשתתף בטקס.

הוא יליד פולין, כשהיה בן 9 סבתו נפטרה ולפני מותה גילתה לאמא שלו שהיא יהודיה. אמא שלו בחרה להמשיך בחייה כיהודיה, מלה אותו בגיל 12 ושלחה אותו לישראל. הוא למד וסיים לימודיו בתיכון בבאר שבע, היה שנתיים בישיבה בארץ, נסע להמשיך לימודי יהדות בגרמניה וכשחזר לפולין – הצטרף לעבודתו של הרב הראשי בפולין.

הגשם ירד ללא הפסקה והטקס הסתיים בשירת התקווה. בלב ליבה של העיירה, כאשר אוכלוסיית המקום עומדת מסביב ומסתכלת עלינו, כשאנשים בחלקם עטופים בדגל ישראל – שרו את התקווה. לא שרתי. לא הרגשתי בנוח. לא הרגשתי בנוח הוא משפט עדין. "אני חייבת לשאול אותך שאלה, היא מציקה לי" – אמרתי. "מה מרגיש וחושב כל אחד מהפולנים שעומדים כאן סביבנו וצופים בנו עטופים בדגל ושרים את ההמנון שלנו?" מבלי לחשוב לשניה ענה לי "הם שונאים אותנו, אם היו יכולים – היו הורגים אותנו". "תגיד" - אמרתי "בוורשה אתה מסתובב לבוש כמו שאתה כאן עכשיו?" "לא, אני מפחד ולא רוצה למשוך אש" השיב לי. "אז למה אנחנו חייבים לעשות את מה שאנחנו עושים כרגע – שרים את התקווה מול אנשים שזה בוודאי מרגיז אותם?"- שאלתי. "כדי שידעו מי אנחנו" – ענה. "ואין דרך אחרת להגיד להם מי אנחנו?" – שאלתי. "לא" – ענה. "אבל אתה מציץ ובורח – פה אתה מפגין יהדותך ובוורשה אתה נחבא אל הכלים" – הקשתי. "ככה זה" – ענה.

והתקווה הסתיימה והבחור ניגש אל הבמה ואמר קדיש מול הקהל.

וה"ככה זה" – לא עוזב אותי. והככה הזה הזכיר לי את בארי סחרוף. המילה "מראה" מהשיר "ככה זה" של ברי סחרוף מיד הדהדה לי בראש. אני לא יודעת למה התכוון ברי כשכתב את השיר אבל "אל תאהב את עצמך מול המראה, תכנס לתוך הדברים ואז אולי תוכל להאיר".... זה מה שהרגשתי שעשינו – אהבנו את עצמנו בטקס מול המראה, לא יותר מזה, לא נכנסו פנימה – להאיר אותנו כלפי הסובבים ולהראות שאפשר גם אחרת.

"אל תחפש רחוק תשאר קרוב כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה תכנס לתוך כן זה יכול להאיר אותך"

ושתדעו שהשיחה הדהדה בראשי עוד ימים רבים אחר כך.

סיפור המעשה: (מתוך אתר האינטרנט של JGuid, Jewish Poland Guide, מדריך למסייר בפולין היהודית)

לפי הסעיף הסמוי בחוזה שבין שר החוץ הגרמני ריבנטרופ לבין שר החוץ הרוסי מולוטוב, אשר נחתם ב-23.8.1939, רוסיה וגרמניה אמורות לחלק ביניהן את פולין הכבושה לשטחי חסות אם וכאשר תפרוץ מלחמה. גבול שטחי החסות עובר לאורך נהר הנרב ובהמשכו נהר הבוג. שטחי החסות של בריה'מ נמצאים ממזרח לנהרות, ושטחי החסות של גרמניה, ממערב להן. טיקוצ'ין או טיקטין בפי היהודים, שוכנת על גדת נהר הנרב המזרחית ולפי ההסכם, הייתה אמורה להיות שטח חסות רוסי. המלחמה פרצה ב 1.9.1939, ותוך ימים מועטים, הגרמנים פלשו לטיקוצ'ין בלי להתחשב בסעיפי הסכם ריבנטרופ-מולטוב.

על פי ספרו של אברהם קפיצה בן העיירה "נער צעיר משיח עם המוות". ראשית הגרמנים אספו את כל הגברים של העיירה יהודים ופולנים כאחד, וכלאו אותם במשך 3 ימים בכנסיה ללא אוכל ומים. בהמשך, בזזו והרסו עסקים יהודים ופגעו ביהודים פגיעות גופניות כשבריוני העיירה הפולנים, ממשיכים את המלאכה. רק לאחר 6 שבועות, נסוגו הגרמנים והרוסים נכנסו לעיירה בהתאם להסכם. השלטון הרוסי בעיירה נמשך קרוב לשנתיים, עד פלישת גרמניה לשטחי ברית המועצות. בסוף יוני 1941, הגיעה כתת חיילים גרמנים כחיל מצב לטיקוצי'ן והם היוו כיסוי הולם להתפרצויות אנטישמיות בעיירה.

באחד הלילות, נרצחה כל משפחת אוספוביץ', כ- 20 נפשות ע"י בעל חוב שסירב להחזיר את חובו למשפחה והתעלמות הגרמנים מן המעשה, הייתה בבחינת התרת דם היהודים. בעיר החלו להתגלגל שמועות שהופצו ע"י תושבי העיירה הפולנים כי ביער לופוחובה הסמוך, נחפרים שלושה בורות ענק כקברי אחים. הבהלה הייתה רבה, אולם האופטמיסטים ניסו להרגיע והזכירו ליהודי העיירה, כי לא מכבר נמסרה להם הזמנה גדולה של ייצור מגפיים עבור הצבא הגרמני והבורות נועדו בוודאי להסתרת דלק וטנקים של הצבא הגרמני. ויטק קטשינסקי, בנו הצעיר של קצב העיירה הפולני שהכיר היטב את היהודים וידע לדבר בשפתם שפת היידיש, הלשין לגרמנים כי היהודים שיתפו פעולה עם הרוסים וכראיה לעדותו, צירף חתימתם של כמה עשרות פולנים. הגרמנים הסתפקו בעדויות אלו והחליטו על כריית הבורות. ביום ראשון ה – 24.8.41 בשעה שש בערב, הסתובב הכרוז יבלונסקי בעיר והכריז: "על כל יהודי טיקוצ'ין, אנשים, נשים וטף, פרט לחולים ובעלי מום, להתייצב מחר ה - 25 באוגוסט, בשעה שש בבוקר בכיכר השוק". הפחד והחרדה מילאו את כל הלבבות והתושבים נזכרו בבורות ביער. ראשי הקהילה, הרב אבאל'ה ור' שמואל השוחט, ניסו להרגיע את הקהל ולהזכיר להם שהצבא הגרמני כפי שהכירו אותו בעבר, הוא צבא ממושמע, לא פרוע ואין מקום לדאגה. למחרת בבוקר, נראו עשרות משפחות נוהרות אל כיכר השוק ולמרות שהעונה הייתה קיץ, האנשים לבשו שכבות רבות של בגדים ובגדי חורף חמים, שמא לא יחזרו הביתה עד לבוא החורף. בידם החזיקו צרורות וחפצים לשעת צורך. בשש בבוקר הכיכר המתה מאנשים. בקצה הרחבה הועמד שולחן ולידו רשמו ז'נדרמים פולנים ושלושה חיילים גרמנים את שמות המתייצבים. בשעה שמונה, החל המיון לשלוש קבוצות: בעלי מלאכה, בני נוער וצעירים וקשישים. עם סיום המיון, הופיעו שבע משאיות מלאות באנשי גסטאפו. הם קפצו מן המשאיות כשהם אוחזים במכונות ירייה והקיפו את הכיכר. תהליך הסלקציה נמשך וכל הגברים הכשירים להליכה הצטוו לעמוד בצד אחד וכל הנשים, הילדים והזקנים בצד שני. כולם סודרו בארבעה טורים. הגברים סודרו לפי הגובה ובראש צעדו גבוהי הקומה. אחריהם הכליזמרים ובהם דניאל דויטש החייט המחצצר, שמלקע סוקולוביץ' המתופף ואלי קבקע הכנר. לפי פקודות קציני הגסטאפו, היה עליהם לנגן את "התקווה". המצעד כוון ליער לופחובה וכל מי שפיגר, הוכה באכזריות. אורך הטור הגיע ל 1 קילומטר ולבסוף הגיעו המעונים לכפר זאבאד שבקרבת היער, ושם נכלאו בביה"ס המקומי. כמנהג ההטעיה של הגרמנים, נאמר ליהודים ולז'נדרמים הפולנים שהיהודים יועברו משם לגטו צ'רבוני-ברו. באותה העת, הסתיימה העמסתם של הנשים, הילדים, הזקנים והחולים על המשאיות, והן עשו את דרכן לכיוון יער לופוחובה אל 3 הבורות שנחפרו מבעוד מועד. בורות שאורכם 12 מ', רוחבם 4 מ' ועומקם 5 מ'. כל נוסעי המשאיות הושלכו אל הבור הראשון והחיילים הגרמנים שעמדו על שפת הבור, ירו וקצרו אותם למוות. כל 10 דקות הגיעה משאית נוספת מלאה ביהודים והמחזה המחריד חזר על עצמו, איש לא יכול היה להימלט. בערב כוסו בורות הרצח באדמה ע'י איכרים פולנים. הגרמנים שהשגיחו על מלאכת טשטוש הראיות, אמרו להם שאלה גופות של חללי מלחמה, אך לא הצליחו לכסות על האמת. עוד שעות לאחר הרצח, האדמה המשיכה לנוע ולזוע בלא מנוחה וקולות הנרצחים זעקו מתחת לפני האדמה.באותו היום ה – 25.8.41, נטבחו 1700 מיהודי טיקוצ'ין. למחרת ביום ה – 26.8.41, עברו הגרמנים בליווי ז'נדרמים פולנים מבית לבית ברובע היהודי, הוציאו את כל הנשים, הזקנים והחולים שלא התייצבו ביום הראשון וריכזו אותם בכיכר השוק, למעלה משבע מאות נפש. הגרמנים העמיסו אותם על משאיות, הובילו גם אותם ליער לופחובה והמחזה חזר על עצמו. היהודים הושלכו לתוך הבור השני כשהגרמנים אוחזים במכונות ירייה, קוצרים אותם למוות ולאחר זמן, הפולנים מכסים בעפר את הבור השני וכך ב 26 באוגוסט 41, קהילת טיקוצ'ין עתיקת היומין הושמדה באכזריות ע'י הצורר הנאצי. אלה שהצליחו להימלט לנפשם, נתפסו לאחר מכן והובלו לבור השלישי.

עם סיומו של הטקס נסענו ליער לופוחובה. התכנסנו ברחבת החניה.

הפלרים בכניסה ליער לופוחובה.

כל אחד מאיתנו קיבל לידיו ורד אדום, ארוך, יפיפה.

בטקס שהתקיים מול בורות ההריגה ביער לופוחובה - חוויתי את אחת הסערות המצמררות שחוויתי. זה המקום להודות למארגני האירוע – תודה עמוקה.

הוזמנו ואפשרו לנו להשתתף בטקס יחד עם חברי משלחת עדים במדים של צה"ל. הצעידה בשביל המוביל לבורות ההריגה היתה משותפת, בטור ארוך לקציני צה"ל לבושי מדי ייצוג ואנחנו אחריהם. נגינת חצוצרה בודדת נשמעה עם הכניסה לשביל ולרגע חשבתי שהטקס התחיל בלעדינו. ככל שנכנסנו למעבי היער – הלכה נגינת החצוצרה והתגברה. כל שיר שהתנגן – שרתי יחד עם המחצצר. וזה היה מצמרר. זה כאב. התרגשתי עד דמעות. בלב ליבו של היער ניצב המחצצר, בודד וליווה את הנכנסים ליער, עד האחרון שבהם.

ככה צעדנו לליבו של היער

כשנגינת המחצצר מלווה אותנו...

פה נשברתי, נגינת המחצצר צימררה אותי.

מתנצלת על האיכות הירודה של הסרטון אבל היתה לי תקלה וזה מה שנשאר מההסרטה.

חולקנו לקבוצות. כל קבוצה מאתנו הצטרפה לקבוצת חיילים שעמדה בסמוך לאחד מבורות ההריגה ושמעה הסבר מפי מדריך מלווה. דממה מוחלטת. רק קול המדריך נשמע. קיבלנו פיסת נייר ועליה שמו של אחד הנרצחים הקבור בבור ההריגה. עמדנו במעגל וכל אחד הקריא את שמו של הנרצח שקיבל. וזה היה מצמרר.... השקט ושמו של הנרצח באוויר.

והיה טקס קצר, דברים נאמרו – על חיזוק תחושת המחויבות של מפקד לצה"ל, למדינת ישראל, לעם היהודי, על עיבוד החוויה האישית למחויבות – והנהנתי בהסכמה עם כל מילה. והגיעה שעת שירת התקווה. והפעם - אני חושבת ששרתי הכי חזק מכולם. כי היינו רק אנחנו, שותפי גורל. לא היה איש מלבדנו באזור. אנחנו, הבורות, המתים והיער. לא ניקרנו עניים לאיש, לא התרסנו באיש. התייחדנו עם מתנו.

עם הכניסה ליער היו מס דקות של שוטטות עצמית, לפני שהטקס החל.

אלה היו רגעים קשים, לקרוא את אלה ששמותיהם ננעצו על גזע העץ או היו על נרות הזכרון... זה לא מעמד קל כלל וכלל.

קבוצות קבוצות עמדנו והקשבנו. גם חיימקה סיפר את סיפורו של שומליק.

בטקס הסיום, עם שירת התקווה.

המשכנו למבצר שנבנה עוד בימי הבניים ונמצא בשולי העיירה.

ארגנו עבורנו ארוחת צהריים משותפת שבסיומה נאמרו דברי סיכום וברכה למארגנים.

תעודה הוענקה לכל משתתף שהשורה האחרונה בה היא החשובה - "נדרנו נדר להיות לכם לקול".

וכשיצאנו, סובבתי סביב הטירה, נעמדתי מול השדות והרהרתי....

מישהו אמר לי פעם שאדם צריך לחיות את חייו בין אמת לשלום. ובזה אני מאמינה. אין לי ספק שלשואה השפעה על תפיסת החיים של כולנו, אבל אנחנו חייבים לדעת מתי לחתור לאמת (ולאמת הנכונה והאמיתית) ומתי לחתור לשלום. כפי שאנחנו נוהגים על אדמת פולין (ובאמת שלא אחת אני תוהה איך הם מאפשרים זאת) – אני חושבת שאנחנו מפספסים – גם את האמת וגם את השלום.

וימים יגידו.

יום למחרת יצאנו לטיול.

הרגשתי צורך להשאיר את הפוסט הזה נקי, ללא המשך.

עוברת לפוסט חדש להמשך החוויות... פלר ב.

#פלר #טיקוצין #שמואלפלר #אהרוןפלר #חייםפלר #שרהפלרגולדשטיין #ביאליסטוק #יערלופוחובה #קהילתטיקוצין #בורותהריגה #ארוןהקודש #ביתכנסת #קבראחים