על זקנה

זה התחיל הבוקר מווצאפ עם אחי ואחותי בענייניו של אבא, הצטרף לסרטון של Pixar שבמקרה ראיתי בשבוע שעבר, המשיך בכתבה שראיתי ב-Ynet, והסתיים בדיון מאוד כואב ורווי זכרונות בין רון-עמי וביני הבוקר.

כשראיתי את הסרטון חשבתי על אבא שלי. אבא שלי משחק גם הוא שח.

כשקראתי את הכתבה ב-Ynet נזכרתי באמא שלי ובהורים של רון-עמי.

Pixar's short Geri's Game. All credit goes to Pixar & Disney

(אני מתה על הסרטונים האלה, מלאכת אומנות!)

בהתאם לזכויות יוצרים הסרטון ניתן לצפיה בקישור:

https://www.youtube.com/watch?v=9IYRC7g2ICg

"על מה אבא חושב..." אני חושבת כל הזמן.

אני תוהה, מנסה לגלות ולהבין איך מתמודד אדם כמוהו אל מול עולם שהשתנה.

אדם שנולד בתקופה אחרת, בעידן אחר. שניצל משואה מטורפת, עזב את מולדתו, הקים משפחה במקום אחר, כבש פסגות, הזיז הרים.

והיום.... היום הוא בן 85, חי לבד, בבית שבנה לפני 50 שנה במו ידיו.

הוא בן 85.

מה זה אומר? הוא זקן?

זה אבא שלי... אבא שלי יכול להיות זקן???

השימוש במילה זקן היא בעייתית.

ניתנו אלטרנטיבות למילה - בני הגיל השלישי, קשיש, אזרח ותיק... כולן מילים שמנסות לייפות את העובדה הביולוגית שהוא מזדקן, אבל זה לא משנה את המצב.

הוא לא רואה את עצמו ככזה, ואני כל כך מבינה אותו וליבי נקרע... ועל זה היה הווצאפ המשפחתי הבוקר.

כשנאוה סמל נפטרה עקבתי אחרי הפרסומים על דמותה וחייה.

איכשהו התגלגלתי ליצירותיה בתחום המוסיקה והתאטרון ונתקלתי במחזה שכתבה בשם "אחת זקנה".

אני חייבת להודות שלא כך סתם ניתקלתי, אלא פשוט חיפשתי.

בשני העשורים האחרונים לחיי, מאז הזכות הגדולה שניתנה לי ללוות את אימי בדרכה האחרונה וללות את הוריו של רון-עמי, בלהה וגוטמן, עד יום מותם, משהו בי מתמגנט לעולמם של הקשישים. משהו בהם עורר בי הבנה כי אולי הכנת הנפש והתודעה לקראת הגיל הזה, יחד עם הכנת הגוף, תאפשר לי אישית זקנה עם נפש חיובית, מקבלת, מכילה, עליזה, קשובה.

בכל מקום חדש שבו אני מבקרת - אני מיד מחפשת דברים שקשורים בזקנה, וכך היה באתר של נאוה סמל.

"אחת זקנה" הוא מחזה יחיד שנכתב במיוחד עבור השחקנית ג'טה לוקה והועלה בשנת 1982 על במת תיאטרון עירוני חיפה. המחזה בוים בידי מייקל רוזנברג, במאי יהודי-אמריקאי שהביא לישראל את תפישת "חינוך באמצעות התיאטרון". המחזה הוצג במשך עשור שנים קודם בחיפה ואחר כך ברחבי הארץ. המחזה מספר את סיפורה של חנה שיינמן, קשישה שעברה לגור בלחץ משפחתה בבית אבות השוכן מול בית ספר יסודי. חנה נמלטת אל אחת הכיתות ושם היא פורשת לפני הילדים את פרשת חייה, מנגנת איתם באקורדיון מתלבטת האם לאהוב שוב ואיך כדאי לחיות את הפרק החדש בחיים הקרוי "גיל הזהב".

"אני מסתכלת בראי וזאת לא אני. אלה לא הפנים שגדלתי איתם. להיכן נעלם הכל? כל כך התרגלתי לפרצוף ההוא... ועכשיו זה כאילו שישנתי מאה שנה... זאת לא אני כאן בראי, זאת מין מסכה ששמו עלי בכוח. לא מכירה את האשה בראי. איזה יופי אפשר למצוא בגוף המתפורר ובעור מקומט כמו עיתון משלשום? רק בתוך האישונים - עמוק עמוק מתחבא משהוא מהאני הצעיר שלי" (מתוך המחזה "אחת זקנה", נאוה סמל)

רוב הזקנים לא רואים את עצמם זקנים.

אני זוכרת את הויכוח שהיה לי עם גוטמן, אבא של רון-עמי, כשהצעתי שילך בבקרים לבית הקשיש. "את רוצה שאלך לשבת כל יום כמה שעות עם המקומטים האלה" היה אומר לי. והוא לא ויתר, הוא לא הלך.

בלהה לעומתו, אמא של רון-עמי, מצאה במקום חברה קסומה. מאוד אהבה את המקום ובעיקר את סדר היום, העשיה היומיומית ואת ארוחות הצהריים שהיו מגישים להם. היא היתה כבר עייפה מאוד מהחיים. מהדאגות, מהתמודדות מהריצות. הרגישה שמותר לה להאט, לצפות מאחרים שיעשו למענה, היא נמנעה מעימותים מהותיים, היא ויתרה הרבה ובאיזשהו מקום הרגשתי שזה תורם לרווחתה הנפשית. היא בחרה לעצמה על מה להתעקש ועל מה ולהתעצבן אבל לא אחת היתה אומרת לי "יעלי, אני מסוגלת ליותר אבל הגוף לא מאפשר לי והנשמה שלי כל כך עייפה". היתה סתירה מובנת במשפט שלה. פעם אמרה לי ש"אפילו הזקנים לא אוהבים זקנים". ברגעים מסויימים הם יושבים ומסתכלים סביבם וקולטים שכולם זקנים והם ממש לא אוהבים אותם.

**********

"גוף זקן זה לא בית כלא. בפנים, עמוק עמוק, קיימת כל הזמן המגרה של "האני" הצעיר שלך. מותר להתרגש - לבכות חזק ולצחוק חזק. אפשר אפילו להתאהב.

לא, לא, אל תצחקו. אהבה היא אף פעם לא מצחיקה. מי החליט שהיא שייכת רק לאנשים צעירים? ומי בכלל אמר שכשמתבגרים אז יודעים את כל התשובות?" (מתוך המחזה "אחת זקנה", נאוה סמל)

כמה לא טבעי לנו לחשוב על זקנים במושגים של אהבה, התאהבות, מיניות. האטרקטיביות של הגוף (אבל לא של הנפש) הולכת ופוחתת.

הצורך באהבה לדעתי הוא משהו בסיסי, משהו שאיננו מוגבל לגיל מסויים. אני גם חושבת שאין מודל לאהבה. בצעירותנו אהבה מתקשרת להקמת תא משפחתי ובזקנתנו רבים נמנעים מכך מהסיבה ש"זה כבר לא מתאים לי כי הזדקנתי".

קשרי אהבה בגיל מבוגר מאפשרים שחרור מהדימויים המקובלים על תפקידי הגבר והאישה. למשל – ראיית תפקיד הגבר כמפרנס. שחרור מדימויים אלו מאפשר לזוגות רבים לקיים זוגיות נינוחה ויכולת לשמר את אורח החיים של כל אחד מבני הזוג. "אנשים נפגשים, אבל הם לא חייבים כל הזמן להיות ביחד, לחיות יחד, יש יותר חופש כי לא חייבים את ההסדר הנורמטיבי של היחסים. זוגיות בגיל מבוגר גם מאופיינת ביותר הבנה ובגישה שכלתנית יותר כלפי חושניות, אינטימיות ומגע ובפחות דימויים או כלשון הגברים ´להחשיב פחות את הביצועים´. מי שבגיל זה שבוי עדיין בדימויים אלו עלול למצוא את עצמו מסתבך. לפני הכל, אנחנו צריכים לדעת מה בעצם אנחנו מחפשים. אני חושב שהתשובה צריכה להיות קרבה, להרגיש רצוי, להרגיש שאתה גבר או שאת אישה, להרגיש נאהב. מי שנעול על הנורמות המקובלות בעצם מכשיל את עצמו" (מתוך אהבה בגיל מבוגר, מאמר של איילת פישביין - מגזין העולם השלישי).

**********

"ילד הוא גם כן עול, אבל יש למה לחכות – שיגדל, שיהיה בר מצוה, שילמד מקצוע מכובד, שיביא נכדים, שייתן קצת נחת להורים.

מזקן אין כבר למה לצפות. הוא רק מפריע , כמו אבן על הכביש המהיר. אין זמן לגרוטאות ישנות, הרי העולם שייך לצעירים – ככה אומרת הפרסומת." (מתוך המחזה "אחת זקנה", נאוה סמל)

גם אנחנו, כחברה, מדגישים שזקן זה רע ומקשים על אנשים לקבל את הגיל. עצם המשפט "העולם שייך לצעירים" מקטלגת את הזקנים.

שימו לב לפרסומות. מה הן מראות? רק את הצעירים. הם כנראה מאמינים שאם יפרסמו את הזקנים - יפסידו את הצעירים. ראיתם דוגמניות זקנות, קמוטות עור, לבנות שיער וגו שפוף? מה שברור הוא שכל זמן שהחברה תעביר את המסר שזקנה זה רע - לא נבין כי זקנה הנה תקופה קשה לכולנו. אני משתמשת במילה "כולנו" בכוונה, כי במוקדם או מאוחר, זה יקרה לכולנו.

**********

"אני יכולה לראות בתוך העיניים שלהם איך הם רואים אותי. הם הראי שלי. גם אתם מסתכלים ורואים אותי ככה , נכון ? שיער לבן ולחיים תפוחות, וגוף עבה. וגם אני לא מאושרת עם המראה הזה. לרוץ אני כבר לא יכולה יותר, וגם לא לקפוץ..." (מתוך המחזה "אחת זקנה", נאוה סמל)

כשאנחנו צעירים אנחנו אוספים חברים חדשים כל הזמן, לא בוררים אותם מידי.

כשאנחנו מתבגרים אנחנו נוטים להתמקד בקשרים עמוקים יותר, מוכנים להסתפק במעט, אבל כאלה עם איכות גבוהה עבורנו. וכשמגיעה הזקנה - אז לרוב גם אם בוחרים בחוג חברתי מצומצם, נאלצים הזקנים להפרד מחבריהם מסיבות של חולי ומוות. עולמם למעשה הולך ומת. זה הופך אותם לבודדים, עצובים, נירגנים. מישהו פעם אמר לי שזקנים נרגנים היו נרגנים גם בצעירותם. אני לא מסכימה עם המשפט. לכל גיל הנירגנות שלו. לזקן נירגן יש את כל הסיבות הטובות להיות שכזה כי רבים מהם מנותקים מילדיהם, ממשפחתם, מוגבלים פיזית, שקועים בזכרונות ובעיקר - הם בודדים.

**********

"פעם נעשיתי משותקת רק מהמחשבה, אבל היום - כמה מוזר - אני לא פוחדת לדבר על המוות... הוא הופך להיות מין שכן מוכר מהדלת השנייה, כמו מלווה קבוע... אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לשחק מחבואים עם האמת. כל יום זה יכול לקרות". (מתוך המחזה "אחת זקנה", נאוה סמל)

בצעירותנו ובגיל ההתבגרות נראת לנו הזקנה רחוקה ותמוהה, בזויה ובלתי אפשרית בכלל.

סבתא שלי, סבתא ברוניה, עברה להתגורר איתנו אחרי מותו של סבא.

בשנים הראשונות עד שהורי בנו עבורה תוספת חדר - חלקתי איתה את החדר שלי. ברגע שעברה להתגורר איתנו ותפסה חלק מהמרחב הפרטי שלי ראיתי בה אישה מוזרה, כבר לא אותה סבתא כייפית שהיתה. כעסתי עליה מאוד ....

לא הבנתי דבר על פרק החיים הזה. הפרק האחרון הזה שלמעשה אולי הוא מריר, אולי רווי כאבים ואולי קיימת בו חרדת מוות? לרגע אחד לא הייתי במקום הזה של חשיבה. גם במותה עדיין לא הבנתי.

**********

"אז מה משאירים לאדם זקן לעשות? סלסילות מִקַּש ועבודות מקארמה מֵחֲבָלִים? זהו? זה כל מה שנשאר בשבילנו?" (מתוך המחזה "אחת זקנה", נאוה סמל)

זקנה למעשה היא דבר מכוער קשה וכואב.

לא אחת הרגשתי שמתיחסים אל הקשישים כאל גרוטאות, ממהרים לפנות אותם הצידה. לאיש אין סבלנות אליהם, קולם לא נשמע. האמת היא שנמצא כי יש הרבה מאוד קשישים שממשיכים לעבוד, להתנדב, ללכת לחוגים ולפעילויות שונות, אך אף אחד לא שומע על כך, בהשוואה לתדירות השמעת הסיפורים על זקנים חולים שאינם מתפקדים.

מה זה אומר? זה אומר כי קיימת אפליה שמבוססת על סטריאוטיפ כלפי אנשים זקנים, שיוצאת מנקודת ההנחה שאנשים זקנים הינם חולים וחלשים, שאינם מסוגלים ויכולים. אבל הם כן, הם יכולים מסוגלים ויותר מכך - הם כל כך רוצים!

סרטון מקסים של כאן 11 - "סליחה על השאלה".

בשנת 2014, לפני ההחלטה לנסוע לפולין החלטתי לעשות הסבת מקצוע לתחום שיאפשר לי לעבוד עם קשישים. המטרה היתה לארח חברה לקשישים וחשבתי על אופציות שינעימו את הזמן. הלכתי ללמוד בוינגיט להיות מדריכת כושר לגיל הזהב ובמקביל למדתי גינון טיפולי. לימודי גינון טיפולי חייבו אותי בהתנסות ובמשך שנה שלמה התנדבתי במועדון הקשיש בנס ציונה. צוותה לי קבוצה של 11 קשישים שפעם בשבוע נפגשנו לכמה שעות ועסקנו בגינון. תוך כדי פעולת הגינון שוחחנו על החיים, על דברים כואבים, על אנלוגיות מעולם הצומח לחיינו אנו וכו'.

לאחד מהם התחברתי בכל נימי נשמתי.

בוריס.

בוריס היה בעליה של חנות פרחים גדולה בתל אביב ועסק כל חייו בשזירת פרחים. עם מותה של רעייתו עבר להתגורר עם ביתו ונכדיו - וזה לא היה פשוט עבורו בכלל. הוקיר תודה ענקית לביתו שעשתה עבורו הכל אבל הגעגוע לאשתו, ליד מלטפת ואוהבת היה קשה מכל. כשהגעתי פעם בשבוע הרשתי לו לחבק אותי. ממש לא נרתעתי מהמגע אם כי המטפלים במוסד הזהירו אותי. מצאתי את עצמי נותנת לו יד ברגעים רבים במהלך המפגש.

בוריס היה מסתובב לאורכו של היום עם תרמיל תלוי על כתפו. באחד המפגשים נזקקתי לסכין על מנת לחתוך חבל ובוריס בתוך שניה פתח את התיק והושיט לי סכין יפנית. התיק נותר פתוח ותוכנו נגלע לעיני... אוסף של כלי עבודה קטנים שהיו מונחים בתיק והיו הכלים שאיתם עסק בשזירת פרחים כל חייו. שאלתי אותו מדוע הוא נסחב עם כל הכלים? זה הרי כבד מאוד והוא ענה לי - "אני כמו הקטר".

לא הבנתי ולא הצלחתי להוציא ממנו הסבר למה התכוון.

לימים הועבר בוריס לאגף הסגור של בית הקשיש. המטפלים טענו שהוא כבר איננו אחראי כל כך למעשיו. הרגשתי שנפער בי חור.

באתי לבקר אותו באגף הסגור. כמובן שהתחבקנו וישבנו זמן רב משולבי ידיים ואז שאלתי אותו שוב - אם הוא זוכר למה התכוון שאמר לי "אני כמו הקטר". הוא הסתכל עלי עם זוג עיני התכלת שלו ואמר לי - "כמו השיר".

חזרתי הביתה, הקלדתי במחשב "השיר קטר" - ושירו של אריק לביא הופיע.

זו היתה הפעם הראשונה שקראתי את המילים בעיון.

אני רוצה להאמין שתקראו את המילים, תקשיבו לשיר ותבינו את משמעותם של הדברים הקטנים בחייהם של הזקנים.....

אריק לביא מילים: חיים חפר לחן: יוחנן זראי בתחנה בבאר שבע עמד קטר ומספרו שבעים ארבע מאות ארבעה עשר קטר קיטור תשוש קטר קיטור ישן עמד בתחנה והעלה עשן הגיעה עת לזוז המבקר שרק וגם נתן את הסימן בדגל ירקרק ליבו של הקטר התחיל אזי לפעום והוא מוכן לצאת לעבר הצפון וצ'יף צ'יף צ'ף הקטר נשף ותיק תיק תק הגלגל דפק ואז הפסים זה לזה אמרו שבעים ארבע מאות ארבעה עשר זה הוא בדרך לצפון הם התקדמו לבד עבר בתחנות אך הקטר שם לא עמד עברו בתוך שדות עברו על פני גשרים וכשנוסעים מהר המרחקים קצרים קטר כזה ישן שחור ומלוכלך איך ארבעה קרונות עם הנוסעים הוא עוד משך עבד הוא כמו סוס כל בורג הוא אימץ ולבבו כמעט וכבר חשב להתפוצץ אך צ'יף צ'יף צ'ף הקטר נשף ותיק תיק תק הגלגל דפק ואז הפסים זה לזה אמרו שבעים ארבע מאות ארבעה עשר זה הוא הקטר גם לא חלם שזה עתיד לקרות שאת עצמו יביא אי פעם אל בית הקברות רעיו החלודים עמדו כאן ראש מול ראש חמש מאות וחמישים ותשע מאות שלוש אז ברמן את צינור הדלק אט סגר האש כבתה לאט והקיטור גם כן נגמר וברמן למנהל בקול חנוק אמר הנה שבעים ארבע מאות ארבעה עשר וצ'יף צ'יף צ'ף הקטר כבר לא נשף ותיק תיק תק הגלגל לא דפק ואז פס אחד לשני לחש המלך מת יחי המלך החדש זה הוא.

ומה הייתי רוצה לאחל לכולנו? (מתוך אתר תובנה - להזדקן בכבוד)

"להגיע לזקנה בקפיצה ולא בזחילה. להיות אנרגטיים, קופצניים, מלאים בטעמי החיים. ליהנות מתקופה זו כתקופת חופש מטיפול באחרים, חופש מאמביציות, ציפיות, ודאגות. להיות שמחים שאיננו חלק מהמרוץ האינסופי אחרי הצלחה והישגיות. לחיות בקלילות בלי מחשבה מרובה על המחר. להעריך את חוכמת החיים שצברנו ולתרום אותה בנדיבות לאחרים, ובדרך-כלל לקבל חזרה כבוד והערכה המגיעים לנו. ליהנות ולשתף בזיכרונות וסיפורים מחיינו, ובה בעת להיות מחזיקי התרבות, שומרי מיומנויות, ערכים, ואתיקה. להקרין יציבות ולהעניק ביטחון לצעירים אשר אולי אבדו את דרכם.

הלוואי....

ולאבא שלי?

רק להגיד לו שאנחנו אוהבים מאוד אותו, שאנחנו לצידו, מעריכים ומכבדים את עצמאותו אבל לפעמים צריך קצת לוותר, לשחרר, לתת לאחרים לעשות למענך, כי אנחנו חפצים רק בטובתך.