מצעד החיים 2016

כהמשכו של הפוסט הקודם שפירסמתי:

סיום הביקור באושוויץ היה השתתפות במצעד החיים.

מצעד החיים הוא מצעד של צעירים יהודים מישראל ומהתפוצות המתקיים מידי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בעיר אושוויינצ'ים שבפולין. משתתפי המצעד צועדים במסלול של 3.5 ק"מ מאתר מחנה ההשמדה שבעיר (אושוויץ 1) אל אתר מחנה בירקנאו (אושוויץ 2) הסמוך אליו.

את המצעד ייסד ב-1988 אברהם הירשזון בעת שהיה מזכ"ל תנועת הנוער הלאומי. המסע ממומן ע"י ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

את השם "מצעד החיים" הציע ונתן הסופר והעיתונאי מאיר עוזיאל שהיה בצוות ההקמה של הפרויקט והשם מהווה משקל נגד ל"צעדת המוות" שהוא הכינוי לתהליך פינוי של אסירים יהודים ממחנות השמדה במזרח פולין ע"י הצבא הגרמני בסוף מלחמת העולם השניה תוך כדי רציחתם.

עבור רבים מהמשתתפים ערכו של מצעד החיים רב במיוחד, מאחר ובניגוד למסעות בני הנוער הישראלים שיוצאים למחנות - מצעד החיים הוא מסע בפולין שלאחריו הם מגיעים לביקור בישראל. (מתוך ויקיפדיה)

בחרתי להפריד את מצעד החיים מהפוסט שהעלתי אתמול מאחר והיה בי צורך עז להסתכל שוב על מה שהיה.

טור ארוך ומפותל של צועדים, יהודים ושאינם יהודים מכל העולם, כאלה שבנוכחותם אומרים שכדאי ונדאג ששנית זה לא יקרה, שנבין שהכל התרחש כפועל יוצא של חוסר קבלת האחר, השונה. טור הצועדים היה בו כדי להפגין חוויה פיזית של זכרון יחד עם עוצמה, של אולי מסע חינוכי על מנת לטעת את התחושה שלנו, לעם ישראל לא ניתן שזה יקרה שנית.

היה לי קשה עם הדימוי שנקלט בעיני במסע הזה.

היה לי קשה כשעם פתיחת הטקס הוקרן סרטון של מטס שלושת מטוסי ה-F15 הישראלים שחלפו מעל אושוויץ לפני מספר שנים באמירה שבעיני היתה התרסה על הריבונות הפולנית. אמירה שנתנה להבין כפי שקראתי (ולא זוכרת היכן) שהחלטת הנאצים להקים את מחנות ההשמדה בפולין היתה גאונית - גם הרחיקו את הזוועות מארצם וגם הרחיקו את מפעל הזכרון הזה אל הפולנים. מדוע לא התקיים המטס הזה מעל הרייכסטאג?

לאורך השנים זכור וחרוט בי מאמר שכתבה פעם רות בונדי, עיתונאית וסופרת ישראלי, ילידת פראג 1923 שניצלה ממחנות ההשמדה והיתה גם באושוויץ-בירקנאו. וכך כתבה רות, ואני מצטטת חלקים ממאמרה:

בשם העתיד של רות בונדי:

"אינני מעיזה לדבר בשם המתים, ובשם השורדים אני לא מוסמכת לדבר. אכתוב רק בשמי, בוגרת אושוויץ: חדלו להשתמש בשואה לצרכים פוליטיים, ובעיקר חדלו ממה שמכונה "מצעדי החיים‭."‬ עצם השם מקומם: על אדמה ספוגה מוות אין מקום למצעדים. עליה מותר לדרוך רק בענווה, ללא הפגנתיות, ללא נפנוף דגלי הלאום.

...

הייתי גם מציעה שתחדלו לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין כדי לחזק בהם את תחושת הזהות הציונית והנכונות הקרבית. זו תעודת עניות למדינה, שחייבת להסיע את בני הנוער שלה למחנות מוות כדי להגביר את אהבתם למולדת. שומרי המוסר בארץ מקימים מהומה כאשר עם תום הסיור במחנות ההשמדה בני הנוער משתכרים או משתוללים במלון כדי לפרוק את המועקה. כי הצו הוא הלוא חוויה רגשית, עצבות חינוכית.

...

חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל לדאוג לעתיד. לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיות, אטימות למצוקת מחפשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים על הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות לא פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה."

זה התחיל בצמיד על היד

נמשך בהתכנסות והתארגנות לצעידה

יציאה ממתחם אושוויץ 1 תוך מעבר מתחת לשלט המפורסם שבכניסה למחנה.

תור ארוך מפותל וצפוף של צועדים

וגם אנחנו צועדים, מצלמת את רון-עמי...

בכניסה לאושוויץ וגם במהלך הצעידה פגשנו את נושאי השלטים והתגיות האלה.

"החברים הפולנים של ישראל".

לא חושבת שיש מה להוסיף... בשמם הם אומרים הכל.

ועברנו מעל מפגש מסילות הרכבת המפורסם והידוע לשימצה באושוויץ.

עמדתי לצלם ופתאום חלפה רכבת במהירות שלא משנה מה תהייה דעתי על האירוע - סיטואציה כזו צימררה אותי.

וכשסיימנו לצעוד את המרחק בין אושוויץ 1 לאושוויץ 2 צעדנו לאורך מסילת הרכבת שנכנסה פנימה למחנה.

והרשתי לעצמי להניח את השלט שעינכם רואות. משמאל שלי - לזכרם של בני משפחתי ומימין - של רון-עמי.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שעמדתי מול רשימת בני משפחתי ותהיתי כמה גדולה וענפה היתה יכולה להיות המשפחה שלי - שהיתה ואיננה.

והתיישבנו לטקס שהיה... טלי ורון-עמי בשניה של מנוחה.

הטקס נפתח בנאומים ועל הבמה עלתה השרה איילת שקד... אבל הרשו לי להתעלם מהנאומים.

בחרתי להעלות סרטון שצילמתי.

של ניצול השואה - אדוארד מושברג שהדליק את משואת הזכרון.

שווה צפיה על אף אורכו. שימו לב בדקה 4:48 לנאומו - ניגש אליו המנחה ומבקש ממנו לסיים את דבריו כי עומד לרדת גשם... הקשיבו לתשובתו ולתגובת הקהל. היו רגעים שחשבתי שהאיש יתמוטט... אבל החיות והחיוניות, רוח הקרב, הנחישות והחדות על אף גילו, היו חזקים מהכל. חברי משלחת קוריאה שהשתתפה אף היא במצעד, נגשו אליו בסיומו של הטקס, כרעו ברך, נשקו את כפות רגליו וביקשו סליחה על כך שלא היו לעזור לו כשנזקק.

פגשנו אותו מאוחר יותר בערב עם נכדתו. היינו מוכרחים פשוט לחבק 😢