כשהוויסלה עולה על גדותיה.

חנוכה 1991.

תום בת שנה, חורף קר וגשום באופן חריג ואני מחליטה שבמקום שאצא מהבית עם תום להדלקת נרות - אזמין את כולם אלינו הביתה.

התכוננתי לארוע כמו למבצע צבאי 😎.

אני מהסוג שמוכרחה לעשות הכל בכוחות עצמי. לא קונה דבר, לא נעזרת באחרים והייתי אז בשלב שבו היה לי צורך עז להוכיח שכלום לא השתנה בחיי מאז שהפכתי לאמא.

הכנתי רשימה, ערכתי קניות וכל יום בשעות אחה"צ והערב הכנתי משהו.

הייתי מוכנה למפגש המשפחתי הראשון מאז לידתה של תום שבו הזמנתי את המשפחה שלי ואת משפחתו של רון-עמי.

13 איש בסה"כ... לא רציני.... 🙈

זוכרת את הערב לפרטי פרטים. כאילו זה היה אתמול.

הזמנתי את כולם לשעה 19:00.

איש לא הגיע.

חלפה שעה, חלפו שעתיים...

טלפונים סלולריים לא היו בנמצא עדיין.

זה היה מוזר. ההורים שלי תמיד היו מגיעים שעתיים קודם...

מפלס הדאגה הרקיע שחקים.

התקשרתי לרון-עמי שסיפר לי שנתיבי איילון הוצפו. נחל איילון עלה על גדותיו, הכבישים נחסמו ואפקט הפקקים הגיע אפילו לרחובותיה הקטנים של רמת גן וגם לרון-עמי לקח המון זמן להגיע הביתה.

רק בסמוך לשעה 22:00 בלילה הגיעו חלקים מהמשפחה.

אמא ואבא שלי לא הגיעו. הם חזרו הביתה והתקשרו להגיד שהיה זה בלתי אפשרי לנוע על הכבישים.

אתם מתארים לעצמכם את ים הדמעות שטבעתי בו ונרות חנוכה שלא הדלקנו.

מאז, כשאני שומעת על הצפות נחלים, נהרות - אני נזכרת בחנוכה 1991.

************

זה התחיל שלשום בערב, לשני מכשירי הטלפון שלי נכנסה ההודעה שבתמונה.

אזהרה! מפלס המים בויסלה יעלה....

חייכתי לעצמי ואמרתי "איזה גוזמאים, מה הסיפור? אז עולה עוד כמה ס"מ. מה כבר יקרה....?הויסלה זה לא נתיבי איילון!"

רון-עמי חזר בשעות אחה"צ מהעיר, חצה את אחד הגשרים שמעל הויסלה וסיפר לי ששתי גדות הנהר נעלמו לחלוטין.

"ומה עם הטריבונות? ומה עם ספסלי העץ? ומתקני ה-"על האש"? וחוף ורשה?" שאלתי.

"הכל מכוסה במים" הוא ענה.

מתקני ה-"על האש" שפזורים לאורך גדות הויזלה ומאפשרים לאנשים להבעיר אש ולמנגל באופן מסודר. הכל כוסה במים.

בודאי תבחינו כי התמונה למעלה, של ההודעה במכשיר הנייד שלי, נושאת תאריך מלפני 3 חודשים... כבר אמרתי לכם שיש פוסטים שזורמים לי כהרף עין, בשניות, ויש פוסטים שנתקעים ואני לא משחררת אותם ואין לי הסבר למה. אחת לכמה זמן אני חוזרת אליהם, קוראת שוב ושוב ואז מבינה מדוע הם תקועים. ויש רבים כאלה. לא תמיד אתם מרגישים שזה פוסט ששכב זמן רב ולא פורסם.

ככה היה עם הפוסט הנוכחי.

לא ידעתי למה אני לא מסוגלת לשחרר אותו.

משהו הציק לי בו.

השבוע צויין יום השנה ה-75 למרד ורשה (שימו לב, לא מרד גטו ורשה) ואז הבנתי למה.

בכל שנה בשעה 17:00 מתקיימת צפירה בעיר לזכר המרד והשנה עמד רון-עמי בחלון ותיאר לי את העובדה שחלק מהאנשים המשיכו לצעוד וחלקם עמדו.

פתחנו בשיחה על זכרון והנצחה.

כשהתחלתי במאי לכתוב את הפוסט צילמתי והסברתי על אחת מהאנדרטאות הקיימות כאן. נסחפתי לעניין ההנצחה בפולין ולא הרגשתי שמתאים לשחרר אותו, על אף ההצפה.

רק אחרי השיחה השבוע על זכרון והנצחה הרגשתי שזה הזמן לשחרר אותו.

בבוקר לאחר ההודעה למכשיר הטלפון - החלטתי לצאת ולצלם.

עליתי על גשר Most Łazienkowskiego (צעדתי עליו לכיוון מערב) ירדתי על הגדה השמאלית של הויסלה, הלכתי לאורכה עד גשר Most Poniatowskiego, עליתי עליו וצעדתי לחוף ורשה.

תמונה מהאינטרנט, חלק מהגשרים על הוויסלה.

(לא יכולה לפרגן לצלמים כי לא מצאתי מיהם)

מזג האויר היה מעונן מאוד, אפילו גשום. באמצע הגשר יכולתי להבחין עד כמה רחב הוא הנהר ועד כמה הזרימה בו חזקה מאוד.

הגדה השמאלית של הויסלה, מבט מהגשר.

שימו לב למוטות הבולטים מהנהר.

יומיים אחרי שיצאתי לצלם את ההצפה בויסלה שיכנעתי את רון-עמי שנעשה את אותו סיבוב עם האופניים ונצלם שוב על מנת שאוכל להראות לכם את ההבדל.

אין על שבילי האופניים בורשה. באמת שיש מה ללמוד מהם.

יומיים אחרי - הויסלה עדיין מוצפת, עדיין זרימה חזקה. מזג אויר נפלא - שמש ולא חם.

זוכרים? ראו 2 תמונות למעלה....

אותה נקודה בעת ההצפה ויומיים לאחריה.

ו- 3 חודשים אחרי...

אלה המדרגות המובילות למשטח (מהתמונות הקודמות) שהיו מכוסות כולן במים. חישוב שעשינו לימד שבכללי עלתה הויסלה כ-4 מטרים.

בכל מקום שלטי אזהרה.

והתקרבתי לגדה כדי לצלם את התמונה הזו כי ידעתי מביקורים קודמים לאן היא מובילה...

מבלי לשים לב שאני חוצה חבלי אזהרה כי התקרבתי על מנת לצלם את התמונה הופיעו מיד בסמוך אלי צמד שוטרים חביבים (ובאמת אין לי מושג מאיפה צצו פתאום) שדיברו אנגלית והסבירו לי שחל איסור מוחלט להתקרב לגדה בגלל ההצפה. אז גם נוכחתי לדעת כמה אנשי חוק למינהם פזורים לאורך הגדה.

לאורך כל הגדה פזורים היו מחסומים, שוטרים, רכבי עיריה ומתנדבים שתפקידם היה למנוע מהאנשים להתקרב לגדת הנהר.

יומיים אחרי ההצפה - המדרגות מהתמונה הקודמת אבל מזוית קצת אחרת.... לכאן הן מובילות.

ולמה הכוונה - לכאן הן מובילות?

אל הרחבה הצופה אל היצירה הזו (צולם ביום ההצפה).

או 3 חודשים אחרי....

מרחבה זו ניתן לצפות על החלק השלישי של אנדרטה שנקראת בפולנית Pomnik Poległym Sapetom ובתרגום לאנגלית - The Glory to Sappers Monument - לכבודם/לתהילתם של החבלנים וכפי שאני מבינה - לתהילתם של אנשי חיל ההנדסה.

האנדרטה מורכבת מ-3 חלקים שפזורים בעיר (במרחק הליכה זה מזה) ובנה אותה אמן בשם מייצסלאב לובלסקי Mieczysław Lubelski. היא נחנכה ב-1975, ביום השנה ה-30 לציון מלחמת העולם השניה.

החלק הראשון של האנדרטה. הוא ענק - ומרשים מאוד.

החלק השלישי של האנדרטה.

שתי התמונות האחרונות נלקחו מהאינטרנט.

החלק הראשון של האנדרטה עשוי ברונזה ומתאר חבלן, בגובה של כ-3 מטרים, כורע עם רובה על גבו. החבלן מוקף 6 עמודים שעשויים מקורות פלדה באורך 17 מטרים ועל העמודים תבליטים המתארים סצנות מתהליך עבודת ההנדסה והמאבקים עם אלמנטים מהטבע.

החלק השני (שלא מצורפת תמונה שלא) הוא תבליט ברונזה שטוח בגודל 2 על 7 מטרים ומתאר חיילים של הצבא הפולני שהגיעו לעזרת המורדים הפולנים במלחמה.

החלק השלישי מייצג 3 אנשי הנדסה העומדים על יציקת בטון ואוחזים בפטיש - לציון חלקם בבניית הגשר. גובהו של חלק זה הוא 6.5 מטרים ובתמונה שצילמתי ביום ההצפה אתם יכולים לראות כמה גבוה עלתה הויסלה.

הרגשתי שזה המקום להגיד משהו על האנדרטאות ומוטיב ההנצחה בפולין:

פריחת הפרג - בעיצומה. הפרג הוא הפרח הלאומי של פולין.

בשנתיים הראשונות שלנו בפולין, במסגרת הכר את הסביבה בה אתה חי, הסתובבנו המון רגלית בורשה (ובפולין בכלל). כמעט בכל פינת רחוב/בית/פארק/שכונה - פגשנו שלטי הנצחה למינהם. חלקם תארו דמויות, חלקם מעשים וארועים וחלקם התייחסו לתקופה. הם היו חבויים בכל פינה והיו גם כאלה שמימדיהם היו עצומים כמו אנדרטת Kościuszkowców Monument, אנדרטה לזכר אוגדת Kościuszko הפולנית בצבא הרוסי, שהתייחסתי אליה בפוסט על פרגה.

בשלב מסויים כבר לא יכולתי יותר לסבול את העניין, ולהבדיל מרון-עמי שכל כך אוהב את הדברים האלה והיה עומד וקורא בשקיקה מה שכתוב - בחרתי להתעלם ולרוב הייתי ממשיכה ללכת והמתנתי לו בהמשך הדרך.

לא הצלחתי להבין את המסר. לא הצלחתי להבין את הצורך באנדרטה בכל מקום.

לא הבנתי את הצורך בזכרון - שהיה בעיקרו רע - לזכר המתים, לזכר הקרבות, הקורבנות, לזכר הגנרלים, לזכר הארועים, לזכר האנשים, לזכר ולזכר ולזכר... לא הבנתי כיצד עם, שרוצה להנתק מזכרון רע כל כך כמו מלחמת העולם השניה - מנציח ומנציח ומנציח.

הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת ולבדוק מה קורה בישראל בסוגיה הזו.

ונדהמתי.

מודה ומתוודה שלרגע לא חשבתי שאכן זה כך גם בישראל - אתרי הנצחה, אתרי מורשת, פילבוקסים בהמון ערים, מיצפים, אנדראטות עוצבה, אנדרטאות שואה, הנצחת חללי מערכות ישראל, מוזאונים צבאיים, הנצחת אישים, הנצחת הפלמ"ח, זכרון השואה, יד ושם, הנופלים בשירות החוץ, אנדרטות לאנשי המחתרות.... והרשימה עצומה!

תוך כדי לימוד העניין פגשתי בכתבה שפרסמה פרופ' יהודית תידור באומל-שוורץ המשמשת כיום ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן.

היא עזרה לי להבין דברים שלא הבנתי.

הכתבה הופיעה בכתב עת "עיונים בתקומת ישראל", כתב עת רב תחומי לחקר ישראל בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון (כרך 5, 1995, עמ' 364-387), מאמר הנושא את הכותרת - "לזכרון עולם, הנצחת השואה בידי הפרט והקהילה במדינת ישראל". ואני מצטטת חלק קטן תמציתי ומעניין ממנה:

"הנצחה - הקמת זכר עולם, השארת זכר לנצח (ע"פ תרגום אבן שושן). זוהי קונספציה עתיקה שנוצרה מתוך הצורך האנושי לגשר בין עבר לעתיד. להשאיר תזכורת מוחשית לדורות הבאים. ההנצחה לובשת ופושטת צורה בהתאם לנסיבות ולנטיות המנציחים. באופן עקרוני ההנצחה שואבת השראה ממקורות היסטוריים, אך למעשה היא מתחילה במקום שבו ההיסטוריה נגמרת.

בעולם העתיק הונצחו בעיקר בני אדם ואירועים בעלי משמעות אישית, שבטית או לאומית. בימי הביניים התמקדה ההנצחה האירופית בתחומי הצבא והדת, ובעת החדשה התחזק שוב הפן הלאומי בעקבות עידן המהפכות ויצירת המדינות החדשות.

ההנצחה יכולה להתעטף בכסות מוחשית (מצבה, אנדרטה), ספרותית (האיליאס - עיבוד בשפה הרומית לאיליאדה-אפוס יווני, שירת רולאן, ספרי המכבים), ליטורגית - מערכת טקסים המבוצעים באופן פולחני וקבוע על ידי קבוצה דתית מסוימת, על פי האמונות, המנהגים והמסורות שלה. (קינות, אמירת ׳שירת הים׳), הלכתית (תשעה באב, י״ז בתמוז והיפוכו של דבר ׳ימי נסים׳ לישראל, שמגילת תענית, החיבור ההלכתי העתיק, מונה אותם כימים שאסור לצום בהם) וסקסית (אכילת הלחם ושתיית היין במיסה, שבירת הכוס בחופה).

ההנצחה ממלאת מספר פונקציות בעת ובעונה אחת:

תפקידה האחד הוא סוציולוגי־פונקציונלי: עצם העשייה המשותפת מהווה מקור לליכוד ולהמשכיות.

תפקידה האחר הוא סוציולוגי־חינוכי: ההנצחה מהווה כלי לטיפוח אתוסים ולהעברתם מדור לדור.

תפקידה השלישי הוא פסיכולוגי־תיאולוגי: באמצעות טקסים ויצירת במות־פולחן משתלבת ההנצחה בדפוסי אמונה קיימים או מהווה תחליף להם. בכך היא תורמת רבות לתהליך ההתאוששות ולחיפוש נחמה לאחר אסון.

לכל צורות ההנצחה מכנה משותף נוסף - מאחר שהן פונות אל ההווה והעתיד, הן כמעט תמיד משרתות את האינטרסים של המנציחים, ואינן בהכרח תואמות את עולמם של המונצחים. אולם מעל לכל, ההנצחה היא פרי המפגש בין תרבויות המשפיעות על נפשו של המנציח".

רון-עמי טוען שמרבית מהאנדרטאות שפגשנו נבנו בתקופה הקומוניסטית והן מתאימות מאוד לדוקטרינה הרוסית - דוקטרינה של התפשטות טריטוריאלית, שאיפות אמפריאליות ובמילים פשוטות - הכל, ובגדול.

הגודל שיקף כוח, עוז, אומץ, גבורה - וזה היה המסר. כמו שאמרה פרופ' באומל שוורץ - ההנצחה משרתת את האינטרסים של המנציחים והיה חשוב להם להבהיר למי הכוח, למי הגבורה.

כמתבוננת מהצד היתה לי הרגשה שונה. קיננה בי הרגשה של כניעה, של השפלת ראש, של פגיעה בכבוד, של נחיתות העם הפולני בעצם הקמתם ובעצם פולחן ההנצחה. זה הרגיז אותי שהם מבחינתי מרגישים כך. לא הסכמתי עם האמירה של פרופ' באומל שוורץ כי ההנצחה תורמת לתהליך ההתאוששות. לסייר ברחובות ולפגוש כל כך הרבה פינות זכרון היא מבחינתי לזכור ולא לשכוח וכתוצאה מכך - גם לא לסלוח.

רק לאחר שנוכחתי לדעת עד כמה גם בישראל נושא ההנצחה הוא עצום, במדינה כל כך צעירה אבל עם עבר אדיר הבנתי שההנצחה נועדה למשהו אחר. הבנתי שאני בוחנת את העניין בגישה מוטעת.

ההנצחה נועדה בעצם ליצור אצלנו זכרון קולקטיבי של עבר משותף.

היא נועדה ליצור אצלנו תחושת המשכיות.

היא נועדה בעצם לספק לנו זהות.

והזהות - היא בעצם הכל....

(וכאן הרגשתי שאני נסחפת מעבר לפוסט על ההצפה ואחרי שסיימתי לכתוב - לא יכולה לשחרר את הפוסט. למה - לא יודעת? ... אולי כי זה לא היה קשור לשום נושא? אבל אחרי יום הזכרון ה-75 למרד ורשה והשיחה עם רון-עמי הרגשתי שעכשיו הזמן לשחרר את הפוסט 😊)

עד שהצלחתי לצלם אותו... כושר עשיתי בגללו!

המשכתי בדרכי -

בלית ברירה, מיכוון שלא יכולתי לצעוד לאורך הגדה (כי השוטרים שמרו עליה היטב) עליתי לרחוב ואז הבחנתי במחסומים שהוקמו.

צילמתי מלמעלה. זהו בית קפה שיושב ממש בסמוך לגדה ובנסיון למנוע את הצפת בית הקפה הוקם המחסום.

יומיים אחר כך, המחסומים הוסרו.

ירד גשם זלעפות.... ונפגשנו.

עליתי על הגשר השני, מתוך כוונה לחזור הביתה ולבקר בחוף ורשה.

אותו מקום, יומיים אח"כ.

ושלושה חודשים אחרי...

תמונה שנלקחה מהאינטרנט.

כשעומדים על הגשר ומסתכלים לכיוון האצטדיון הלאומי - זה חוף ורשה.

משום מה לא צילמתי את חוף ורשה מרחוק, אולי כי הייתי המומה מהחוף שנעלם. כשהתקרבתי צילמתי את העצים אותם אתם רואים בתמונה העליונה ובניהם מבצבץ האצטדיון הלאומי.