"זכרון בסלון" אצל אבא שלי 😢 יום השואה 2019.

בחיים יש סימנים לכל מיני דברים.

השבוע נזקקתי לספר על פולין שרכשתי ב-2011.

ספר שאני עושה בו שימוש לעיתים קרובות.

דיפדפתי בין דפי הספר וניתקלתי פתאום במה שעינכם רואות בתמונה...

נזכרתי מהיכן הפרח...

מרץ 2012, הפעם הראשונה שהגעתי לפולין.

היה זה בראשית האביב והמון פרחים פרחו.

חשבתי על כך שליום הולדתו ה- 80 של אבא שלי (שחל שנה אח"כ) אעשה סרט שבסיומו תהיינה תמונות של פרחים מפולין. הן משום שאבא מאוד אוהב פרחים והן משום שרציתי לתת לו חוויה מתקנת על זכרונות מפולין.

אבא שלי אמר תמיד שכף רגלו לא תדרוך פעם נוספת על אדמת פולין.

אני אלופת ייבוש פרחים 🙈, ומשום מה, לא היה לי שום אמצעי בטיול לייבש את הפרחים והחלטתי לקטוף אחד קטן ולשים בספר, למזכרת ... אחד כזה של יחתים את הספר.

ושכחתי מזה.

שלשום אבא התקשר עם עצב רב בקולו.

"עוד חבר נפטר" הוא אמר לי.

הוא גם מצא באותו יום תמונה של אמא שלי, שלו ושל ההורים של רון-עמי - ישובים ארבעתם סביב שולחן ואמר לי בקול חנוק "נשארתי רק אני".

כבר אמרתי לכם שאבא שלי לא משתף ברגשות, קשה לו.

ידעתי שהוא גם יודע איזה יום מתקרב השבוע...

הפרח, הטלפון מאבא ויום השואה שיחול מחר היו הסימנים שהגיע הזמן לספר לכם את סיפור חייו של אבא שלי.

צילום מקרוב של הפרח המיובש.

אפילוג:

עם נפילת מסך הברזל ב-1998 מחליטה רגינה (לושה), אחותו של אבא שלי, כשהיא כבר חולה ומבוגרת מאוד, לנסוע לפולין בפעם האחרונה בחייה על מנת לעלות לקבר אמא פעם אחת נוספת, אחרונה.

סבתי קבורה בעיר וואובז'ך שבפולין. עיר שאליה הגיעה עם סיום מלחמת העולם השניה. ב-1950 היא נפטרה ונקברה בעיר.

שתי תמונות שצולמו ב-1950 עם פטירתה של סבתא שלי. בתמונה סבא שלי מימין, רגינה אחותו של אבא ואבא שלי (כמה שאח שלי דומה לו....😊)

רגינה הגיעה לבית הקברות ופגשה כנראה את מי שניהל את המקום דאז. זה טען בפניה כי קבר אמא הושחת ולא נותר ממנו דבר אלא סמן מקום (גובהו כ-30 ס"מ), הנושא את המספר 36 שציין היכן היתה המצבה.

עם סמן זה חזרה רגינה לישראל וכשנפטרה הוצמד הסמן לקיברה עם שלט - "שבר ניצול ממצבה שבורה לזכרה של אמא שלה".

שנים שהעניין הציק לרון-עמי.

שנים שטען בפני שלא ייתכן שלא נותר דבר מהמצבה. הוא חזר ואמר לי שבתי הקברות היהודים, שהיו חלק מבתי הקברות הקתוליים (נהוג היה להקצות פינה בבית הקברות הקתולי לקבורה יהודית) לא נפגעו בתקופת השלטון הקומוניסטי ונהפוך הוא, רובם נשתמרו באופן מלא.

תמיד חששתי להעלות את העניין בפני אבא ועם שובה של רגינה מפולין אמרתי לרון-עמי בהתרסה - "אתה רואה, טוב ששתקתי ולא אמרתי לאבא דבר".

באפריל 2012 נסענו רון-עמי ואני לטיול בפראג.

באחד מהבקרים הוא אמר לי "את יודעת, בשבוע שעבר היה יום השנה לפטירתה של סבתא שלך, סבתא חנה". הסתכלתי עליו במבט מופתע לחלוטין והוא הוסיף - "אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת, שאם הייתי אומר לך מראש, שבנסיעה של 3 שעות ברכבת מפראג לואובז'ך נוכל להגיע לבית הקברות של סבתא שלך ולבדוק את העניין אחת ולתמיד - לא היית משתפת פעולה. אבל מיכוון שאנחנו בטיול אני בטוח שלא תהייה לך התנגדות לעוד חוויה אז אני מבקש שניסע לואובזך".

ונסענו.

בית הקברות היה סגור.

היה זה חול המועד פסח.

האכזבה היתה קשה, אפילו לי - שלא האמנתי שהקבר קיים.

רון-עמי לא ויתר. הסתובב סביב בית הקברות וחיפש דרך להכנס פנימה.

בסופו של דבר ראה מספר טלפון על שלט בסמוך לשער הכניסה והחליט להתקשר.

מבלי לדעת מילה בפולנית התקשר והצליח להסביר לאיש מעברו השני של הקו שאנחנו מבקשים שיגיע לבית הקברות ושיאפשר לנו להכנס.

האיש, אנטוני, היה שומר/גנן בית הקברות. רון-עמי הראה לו את תמונת המצבה (התמונות למעלה) ושאל אותו אם הוא מכיר כזו (בית הקברות קטן יחסית). אנטוני התבונן ואמר שאין כזו. ביקשנו רשות להסתובב וכעבור 3 דקות שמעתי את רון-עמי צועק לי בהתרגשות "יעלי, מצאתיייייי!"

אני, ברגע של התרגשות ובכי, מתקשרת לאבא שלי שיושב באותם רגעים עם תום ודור במסעדה ומספרת לו שמצאנו את הקבר. שימו לב לגובה העלווה שמעל הקבר.

עמלנו במשך כמה שעות על מנת להסיר את העלווה והלכלוך מעל הקבר. הייתי חייבת לראות שאכן על המצבה כתוב חנה בראון (או בפולנית - Anna Braun). חישוב מהיר שעשינו הראה ש-62 שנה איש לא ביקר את הקבר ולמעשה זו עלווה של עשרות שנים שמכסה את חלקו המאוזן של הקבר.

נשארנו בואובז'ך עוד מספר ימים. שילמנו לאנטוני תמורת ניקוי יסודי של המצבה והשלמת פינה שנשברה. ערכנו טקס קצרצר.כתבתי והקראתי לסבתא כמה מילים, רון-עמי הסריט ועם זה חזרנו הביתה במטרה להראות את הסרט לאבא ולבקש ממנו שייצא איתנו למסע שורשים ושיעלה לקברה של אמא שלו.

ואם שמתם לב לתמונה האמצעית למעלה- אז הדבר הראשון שנתקלתי בו עם חשיפת המצבה היה הסמן שעמד בצמוד למצבה של סבתא ומספרו היה 272.

כמה מכעיס ומרגיז היה לדעת שמישהו הונה את רגינה אחרי שהגיעה במיוחד לואובז'ך.

שנים אח"כ גילינו כי האיש שהונה אותה היה איש מחברי הקהילה היהודית שבמקום וכנראה שידו לא היתה נקייה אף בדברים אחרים.

וכך כתבתי לסבתא (מצטטת מקטעים):

סבתא חנה היקרה.

כשנכנסנו שלשום לבית הקברות הייתי מאוד פסימית. לא האמנתי שנמצא את מקום קבורתך. לקח פחות מ-5 דקות עד ששמעתי את רון-עמי צועק לי "יעלי, מצאתי".

ואווו.... הרגשתי פיספוס פעימת לב, דקירה עצומה בבטן, התרגשות אדירה ואת הדמעה שאני מכירה מזדחלת לה לזווית העין.

מוזר לי לפנות אלייך ולקרוא לך סבתא חנה. הרי בעצם לא זכית להיות סבתא במלוא מובן המילה. אבל הצורך להגיד את המילה ס-ב-ת-א חנה ולהגיד לך כמה דברים שבלב, היה אותו צורך פראי ועז כמו אותו רגע פראי כשראיתי את המצבה שלך והתחלתי למשוך ולהסיר מעלייך 62 שנה של לכלוך, שורשים, עלים ואדמה.

אני לא יכולה להמשיך בדרכי מבלי לספר לך קצת סיפורים...

אז תדע שסבא יחזקאל, לושה ואבא שלי – שמוליק, הגיעו לארץ ישראל אחרי שהלכת לעולמך. הגשימו חלום? זו כבר שאלה מורכבת מאוד.

...

את יכולה להיות הכי גאה שבעולם על מה שהפך בנך שמוליק, אבא שלי, להיות. על האיש שהוא, על מה שהוא ועל הבית שהקים לתפארת יחד עם אמא שלי – מרתה. רון-עמי ואני תמיד אומרים שהוא "טיפוס" – טיפוס מדהים, מיוחד, נדיר.

אין ספק שבאבא שלי, בנך, באו לידי ביטוי ערכים, תובנות, חוכמת חיים ואהבה שזרעת בו עד שנפרדתם.

...

דודה לושה נפטרה בשיבה כמעט טובה. חייה לא היו פשוטים וקלים כלל. לפני כ-20 שנה, עם נפילת מסך הברזל חזרה לכאן, לוואובצ'ך שבפולין, כבר חולה וצועדת בקושי במטרה לחפש את מקום קבורתך ולהניח זר פרחים לפחות עוד פעם אחת. לצערנו כנראה שמישהו הונה אותה והיא חזרה ארצה עם הידיעה שקברך הושחט ואין כל זכר למצבה מלבד איזשהו "שבר ניצול ממצבה שבורה" כמו שכתבה חנה'לה נכדתך ונושא את המספר 36. שנים חשבנו שזה הסמן שסימן את מקום קבורתך, הזיכרון היחידי שנותר ממך.

אין ספק שהגענו לכאן היום בזכות האיש שאיתי כבר 32 שנה, רון-עמי. זה האיש שאיתי כאן עכשיו ועומד מעברה השני של המצלמה ומצלם אותנו. רון-עמי היה נחוש ומונע ע"י תחושות בטן בשנים האחרונות כי אנחנו חייבים לחזור ולחפך את קיברך.

וזה מה שעשינו.

62 שנה הם פרק זמן ארוך מאוד.

אבא שלי בעצמו כבר סבא ל-7 נכדים.

...

התקשרתי לאבא שלי מיד עם גילוי המצבה. הייתי מוכרחה לחלוק איתו את הרגע. הוא היה ללא ספק מבולבל ונרגש מאוד. ביקש שננקה את המצבה, נדאג לתקינותה ונניח פרחים בשמו.

זה מה שבאנו לעשות היום.

...

זו איננה פרידה אחרונה סבתא. עכשיו, כשאנחנו יודעים שיש לאן לחזור – אני מבטיחה שמפעם לפעם מישהו יחזור. זו אולי פרידה מהאבן, מהגוף, מהמצבה אבל זו איננה פרידה מהנפש – אני מבטיחה.

אני מקווה שמה שכתבתי לא עצוב מידי. אנחנו משתדלים להיות אנשים אופטמים, מלאי שמחת חיים והייתי רוצה שנקח את ההתרגשות מהמעמד ונדע שמשפחה יש רק אחת, אנחנו אוהבים את כולם ואהבנו גם אותך למרות המרחק, השנים ושהיית הסבתא שלא הכרנו.

חזרנו הביתה והראנו לאבא את הסרט.

המעמד היה מרגש מאוד. אבא היה נסער.

"אני לא בוכה, רק העיניים מזיעות לי" הוא אמר לנו.

ביקשנו שיסע איתנו למסע שורשים אבל הוא נותר בעמדתו - "אני לפולין לא חוזר" הוא אמר.

רון-עמי, בהתנהלותו העיקשת לחשוף את סיפורו של אבא שלי כתב באמצעות חבר ברשת החברתית האוקראינית (רשת דומה לפייסבוק אבל בשפה האוקראינית) הודעה וזו לשונה:

"שלום, אני מחפש מישהו שמכיר את משפחת כרמליטה מהכפר צ'חה. כל היודע פרטים מוזמן לענות..."

אחרי 3 חודשים התקבלה תשובה מבחור צעיר בשם בוגדן שטען שהוא מכיר את משפחת כרמליטה ושהוא שמע את סיפורו של אבא שלי.

מכאן ועד לרגע שבו אבא שלי החליט לנסוע איתנו למסע שורשים ולספר את סיפורו - הדרך היתה קצרה.

בספטמבר 2012 נסענו.

היה זה הדבר הראשון שעלה במוחו של אבא ברגע הראשון שנחתנו והמצלמה הופעלה. המנגינה ברקע היא ההמנון הפולני.

אבא שלי נולד בכפר קטן בשם סוחודולה (Suchodoły) באזור מזרח גלציה, חבל ארץ שבעבר היה שייך לפולין והיום שייך לאוקראינה.

סבא יחזקאל וסבתא חנה - ההורים של אבא שלי, שמוליק.

בגיל צעיר עבר אבא עם משפחתו לחווה גדולה שנקראת גאיה סטרוברודצקי (Gaje Starobrodke), שממוקמת ליד העיר ברודי (Brody) באוקראינה (אז פולין). סבא שלי שהיה אגרונום קיבל לידיו את ניהול החווה ושם גדל אבא שלי.

בספטמבר 1939, כשאבא בן 6 החלה המתקפה הגרמנית על פולין שהתבטאה בחווה במטס של מפציצים שהגיעו ביעף והטילו פצצות תבערה על החווה. החווה נשרפה ומראה הסוסים שעולים באש השאירו טראומה גדולה אצל סבא שלי ובוודאי אצל אבא שלי.

בלית ברירה, בעקבות שריפת החווה עברה המשפחה לעיר, לברודי, ואז החל אבא שלי ללכת ללמוד בחדר.

סבתא חנה היתה אישה דתיה. ככה גם אבא חונך בבית. נשלח ללמוד בחדר וזוכר עד היום לדקלם את שיטת הלימוד שלמד אז, לימוד האלף בית בהברה אשכנזית.

תנועה הגייה שם התנועה בעברית שם התנועה ביידיש

אָ - דוגמא: גאָ o קמץ קאָמעץ אַלעף

יִ - דוגמא: אִי i חיריק כירעק יוד

בכל בוקר היה אבא נושא תפילה אותה הוא זוכר עד היום - "מודָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:". במהלך טיול השורשים שעשינו איתו נדהמתי לשמוע את הסיפור הזה בפעם הראשונה ולשמוע את אבא שלי חוזר על התפילה - היה זה רגע מצמרר.

אומנם הבית היה דתי אבל היה דמוקרטי באותה מידה. כשרצה סבא לאכול דבר טריפה (ככה אבא שלי אומר, דבר טריפה) הוא היה פורס עיתון מעל השולחן, והוא, אבא שלי ואחותו היו מתיישבים לאכול. עם סיום הארוחה היו מגלגלים את העיתון וזורקים לפח. לסבתא שלי לא היתה בעיה עם העניין.

אבא שלי ורגינה סיפרו כי אביהם  אמר להם תמיד לא להיות שונים מאחרים, לא להבליט את יהדותם וכשהיו מסתובבים עם חברים והיו הולכים לכנסיה - אבא היה מצטלב ומנשק את המדונה - כמו כולם.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם בין הגרמנים והסובייטים ב-23.8.1939 לתקופה של עשר שנים - קבע "הסכם אי תקיפה" בין שתי המדינות, ובחלקו החסוי קבע אף את החלוקה של פולין בין גרמניה וברית המועצות. ביוני 1941 ההסכם הופר ע"י הגרמנים ואז החל מבצע ברברוסה.

מבצע ברברוסה (הפלישה הגרמנית לברית המועצות) הגיע מהר מאוד לברודי ואבא זוכר את ההגבלות שהוטלו על כולם. זוכר את הגרמנים שמתעללים ביהודים ברחובות העיר ומספר כי סבא שלי נלקח לעבודות כפייה לסלילת דרכים וקיבל בעבור יום עבודה כיכר אחת של לחם (עד היום שומר אבא שלי את התעודה המקורית שבה אישור לתת לסבא שלי כיכר לחם בעבור יום עבודה).

התעודה ובהגדלה החותמת המקורית של הנאצים על התעודה.

המצב בבית היה קשה מאוד. האווירה מתוחה והפחד גדול. בשלב מסויים כשהבינו הגרמנים שסבא אגרונום הם שלחו את המשפחה לכפר קטן בשם צ'חה על מנת שסבא ינהל את העבודות בשטח. מנהל החווה, קוטלניצקי שמו, היה אוקראיני שקיבל את סבא לעבודה.

קוטלניצקי - מנהל החווה בצ'חה.

יום אחד הגיע סבא הביתה ואמר כי קיבל צו המורה עליהם לפנות את הבית שבו הם מתגוררים  בצ'חה ולהגיע עם ערב לגטו שהוקם בברודי. אבא שלי זוכר התארגנות, עליה על הסוס והעגלה ורכיבה ארוכה. זוכר שבאמצע הדרך סבא משנה כיוון והם לא נוסעים לברודי. הם מגיעים למקום מבודד (כנראה מקום שנקרא סטוהיניה) ששימש כתחנה הראשונה שלהם במסע ההשרדות.

בנקודה זו אימו ואחותו רגינה נפרדות מהם. מטעמים מובנים היה להן קל יותר להסתיר את זהותן. הן דיברו אוקראינית מצויין ואיש לא היה מזהה שהן יהודיות. סבא ואבא שלי המשיכו לנדוד ולהסתתר במקומות שונים.

בדיעבד התברר כי סבא שלי חזה את העתיד לבוא והכין תוכנית ומקומות מסתור ליום הדין. כנראה שלא הספיק לסיים להכין את מקום המסתור העיקרי ועל כן היה עליו לנדוד ולהסתתר עם אבא.

בכדי לסיים את הכנת מקום המסתור היה סבא בלית ברירה נוהג להשאיר את אבא במקומות שונים (כי חזר לסיים את מקום המסתור). אבא מספר שהיה בניהם הסכם בלתי כתוב - "אני נשאר במקום, לא זז עד שהוא בא לקחת אותי. תמיד חיכיתי, לא הפרתי את ההסכם והוא מצידו תמיד הגיע לקחת אותי".

באחת הפעמים סבא הלך איתו בתוך שדה עצום של שיפון. גובה השיבולים גדול מגובהו של אבא שלי. אבא זוכר הליכה ארוכה, מתישה עד שבשלב מסויים סבא עוצר, נותן לו כיכר לחם ובקבוק מים ואומר לו - "פה אתה נשאר עד שאני חוזר."

אבא שהה בלב שדה השיפון 3 ימים ושלושה לילות. חום נוראי ביום וקור נוראי בלילה. הוא כל כך פחד שניסה לראות מה יש סביבו אבל הוא היה נמוך והשיבולים גבוהים וכמה שקפץ - לא הצליח לראות כלום. זוכר שבמהלך היום ריחפו מעליו ציפורים וכשסיפר לנו את הסיפור אמר איזשהו פתגם בפולנית שפירוש - "לפחד יש עיניים גדולות". נגמר לו הלחם ונגמרו המים וכשהיה על סף איבוד ההכרה - סבא הופיע.

בפעם אחרת הצטרפו השנייים לפרטיזנים ביער. סבא עזב אותו עם הפרטיזנים ומיד כשעזב החלה פשיטה של הגרמנים ביער. אבא שלי שהיה קטן וזריז מאוד טיפס עד לצמרת העץ וישב שם שעות רבות כשמתחתיו מתנהל קרב. גם משם סבא חזר לקחת אותו.

היה מוכן להדגים לנו איך מטפסים על עצים.... 🥺 שנדע איך להמלט כשצריך... 💔

בשלב מסויים אבא וסבא מגיעים בחזרה לצ'חה (Czechy), ושם אחרי חודשים ארוכים אבא פוגש את אמא שלו ואחותו במקום המסתור הקבוע שסבא הכין. אבא שלי שהיה קשור מאוד לאמא שלו זוכר לספר שכשראה את אמא שלו היה מופתע מאוד. היא נראתה רע, חולה מאוד וזה היה עבורו רגע משמח, אבל גם עצוב מאוד.

בראשית שנות התשעים פנה ארכיון הסרטים של סטיבן שפילברג אל רגינה, אחותו של אבא וביקש לתעד את סיפורה על קורות המשפחה בשואה.

רגינה ציירה את הציור למעלה בנסיון להמחיש כיצד והיכן הסתתרו היא, אבא שלי והוריהם במהלך המלחמה.

הכותרת לציור: המקלט היפה בשנים 1943-1945

מימיון למעלה כתבה רגינה -

"הבית שלנו באדמה" -

אין שמש

אין שמיים

אין אויר

אין אור

אין מספיק מזון

אין אוכל, אוכל...

רק פחד...

התרשים מראה מימין את ביתו של בעל הבית, כרמליטה שמו ושבחצרו הסתתרו סבא, סבתא, רגינה ואבא שלי במשך שנתיים. שביל צר וקצר הוביל מהבית אל הרפת.

מתחת לרפת, מתחת לרגליהן של הפרות נכרתה תעלה שהובילה אל הגורן (המבנה משמאל). מתחת לגורן נכרת בור שמידותיו היו כ- 1.80 מטר רוחב, כ-2 מטר אורך ועומקו היה 1.50 מטר ושם שהו במשך שנתיים. אבא סיפר שרק הוא הצליח לעמוד זקוף.

צילום של הכניסה אל התעלה שהובילה למסתור

היום חזירים - פעם פרות. ממש מתחת - הכניסה לתעלה שהובילה לבור.

החיים בבור היו קשים מאוד. שירותים היו נושא מאוד כאוב עבורו. כרמליטה היה האיש היחידי שאיתו הם יצרו קשר. הוא זה שסיפק להם אוכל דרך פתח הכניסה - הוא היה משלשל דלי עם מעט אוכל והיה מפנה את צריכהם באותו אופן.

התפריט היה לחם, מעט חלב ותפו"א שאמא שלו היתה שורפת עבורם את הקליפה עם גפרור וזה היה עבורם מעדן אמיתי. אבא ביקש שנזכור שזו לא היתה תקופת שפע גם לאנשים חופשיים ואין ספק שכרמליטה עשה כמיטב יכולתו. במהלך הטיול אבא אמר לנו משפט בפולנית שפירושו "במקום שאין דגים, גם סרטן הוא דג" - ללמדנו שמה שיש לאכול - זה טוב.

זה אבא שלי, תמיד בכל רע הוא זוכר גם להגיד את הטוב.

כרמליטה נהג לפעמים להעביר להם עיתון גרמני וככה אבא שלי למד קרוא וכתוב בגרמנית. אחותו נהגה ללמד אותו חשבון ואמא לימדה אותו לסרוג כפפות.

לפעמים איפשר להם כרמליטה לצאת בלילות אל התבן בגורן ואבא מספר שזו היתה הדרך היחידה לחילוץ עצמות ואף לשחק בסוס עץ נדנדה שהיה בפינת הגורן.

אבא, 62 שנה אחרי שעזב את המחבוא חזר לשם.

הרגעים האלה היו מרגשים עד כדי דמעות. ראיתי את אבא מהסס, חושב, לוקח נשימה עמוקה ומתמודד עם הזכרונות.

לאבא היה חשוב מאוד לוודא שזה המקום. אחד הדברים ששאל היה האם מאחורי הבית תמיד היה שדה פתוח והאם זה בצד מזרח. נענה שכן ואז סיפר שפעם אחת ביום, בשעות הבוקר נכנסה קרן אור אחת ויחידה לזמן קצר מאוד דרך צינור שהוביל מהבור ללב השדה והוא זה שסיפק להם חמצן וקרן אור - של אור ושל תקווה. היה לו גם חשוב למדוד את המרחק מהגורן לרפת כי זה היה פתח היציאה מהתעלה - מידה אותה הוא זכר.

לקראת אמצע 1945 הם החלו לשמוע את החזית הרוסית מתקרבת.

הפצצות מטוסים ומרגמות הביאו אותם למחשבה שהם עומדים להנצל אבל לצערם זה לקח עוד מספר חודשים. החזית התמקמה כ-20 ק"מ מצ'כה ואבא זוכר את התקווה שהיתה, את האופטימיות שהנה בקרוב הם יצאו לחופשי, זוכר את החיזוקים של הוריו שהנה "נחזיק מעמד עוד קצת והישועה תגיע".

לילה אחד פתח כרמליטה את פתח התעלה ואמר לסבא שהם משוחררים, שהם יכולים לצאת מהבור. כרמליטה הסתובב מיד והסתגר בבית.

הם לא ראו אותו יותר לעולם.

אבא זוכר את רגע השחרור כהתרוממות רוח גדולה אבל קושי פיזי אדיר לצידו. הם התקשו בהליכה והוא זוכר את המבטים שנעצו בהם כולם. הם אומנם לא נראו כמו משוחררי מחנות הריכוז אבל בהחלט ראו עליהם כי סבלו מרעב קשה, לא ראו אור שמש זמן רב מאוד  וההגיינה שלהם היתה נוראית. רגינה אחותו סיפרה כי אחרי שהשתחררו אבא שלי איבד את הקול, לא יכול היה לדבר מיכוון שבבור הם אך ורק לחשו. אם היה צורך להתעטש - הם עשו את זה לתוך כרית שהיתה להם.

הם החלו לנוע לכיוון ברודי ולא מעט קצינים רוסים יהודים נגשו אליהם ושאלו - "עָמךָ?" - מילת "קוד" שהיתה מקובלת אחרי  המלחמה כשפגשו יהודים איש את רעהו.

עם סיום המלחמה, אחרי שהות מה בברודי, נדדה המשפחה תחילה לעיר גלביצה. אבא זוכר שהתגוררו בבית שכל צידו היה הרוס מהפצצות המלחמה. משם נדדו לואובז'ך ושם בעצם, בגיל 13 החל אבא שלי את חייו.

הלך לבה"ס אורט, ללמוד חשמל, הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר ושם הכיר את אמא שלי.

בסוף 1951 עולה אבא שלי לישראל עם סבא.

מצטרף לקיבוץ עין שמר, עובר לקיבוץ נחשון וכשהגיע זמנו להתגייס עוזב את הקיבוץ, יוצא לקורס קצינים וב-1954 נישא לאמא שלי.... ❤️

בסוף המסע רון-עמי שאל את אבא האם הוא מרגיש שסגר מעגל.

אבא ענה לו שהוא "לעולם לא סוגר מעגלים, הוא רק מייצר ספירלות..."

אבל לרון-עמי היה חשוב לסגור קצוות.

היה לו חשוב שידעו מי היה כרמליטה.

זה הזוג כרמליטה.

מתברר כי שם האישה היה אולגה כרמליטה ושמו של האיש הוא ירוסלב ז'מור. כשהזוג נישא הצטרף ירוסלב לחווה החקלאית של משפחת כרמליטה וכך הוא היה מוכר בכפר. לזוג נולד ילד אחד שנפטר בצעירותו ממחלה.

קיברם של בני הזוג אולגה כרמליטה וירוסלב זמ'ור. ירוסלב נפטר ב-1988

מי שטיפלה בזוג בזיקנתם - היתה זינה. אחייניתה של אולגה והיא זו שקיבלה את פנינו בביקור בצ'כה (אותה זקנה שאתם רואים בסרטון מקבלת את פנינו). היתה זו קבלת פנים חמה מאוד, מרגשת והדבר הכי חשוב לזינה היה להכניס את אבא לביתו הפרטי של ירוסלב אחרי שסיפר לה שמעולם לא היה בביתו.

ניסתי לצלם את המטבח בגובה כי הכל היה כל כך קטן שהמצלמה לא תפסה כלום. עזובה, לכלוך דלות, עוני זועק. דור ניתקל באיזשהו בור קטן באדמה וכששאל מה זה ענתה לו זינה שזה המקרר. שם הם שומרים דברים שמצריכים קרור.

הוזמנו לבית שעמד בסמוך. מתברר כי בבית הזה מתגוררת ביתה של זינה. קבלת הפנים היתה מדהימה. חמה, לבבית. הם ערכו עבורנו שולחן עם כל הטוב שידם היתה משגת - לחם (העמידו את דור למרוח חמאה על פרוסות הלחם וכל רגע באו לבדוק שהוא לא מתקמצן חלילה). נקניק, עגבניות, קציצות דגים, מרק בורשט (שהיה טעים מאוד) וודקה כיד המלך.

בסיום הארוחה החלו אבא שלי, גלינה וזינה לשיר שירי עם אוקראינים.

אבא היה המום מעצמו על שזכר את המילים. התכנסנו לתמונה קבוצתית - - דור, תום, אני, ובוגדן.

שורה לפנינו - זינה, ביתה (שאני לא זוכרת את שמה), גלינה (אמא של בוגדן) אבא ורון-עמי.

ירוסלב ז'מור (כרמליטה) וקוטלנציקי שהיו תושבי צ'חה והיו אנשי אדמה, הבינו את הטירוף האנושי שהתחולל במקום, העריכו חיי אדם, הוקירו את סבא שלי ונחלצו לעזרתו וכרו יחד איתו את הבור שבו הסתררה המשפחה לאורך המלחמה.

רון-עמי חש חובה לפנות ליד ושם בירושלים ולבקש להכריז עליהם כחסידי אומות העולם.

אבא שלי התבקש לספר את סיפורו, הוספנו את עדותה המצולמת של רגינה לפרוייקט של סטיבן שפילברג, צירפנו קטעי וידאו מצולמים מהמסע ואחרי כשנה של בדיקה הוכרזו קולטלניצקי והזוג אולגה כרמליטה וירוסלב ז'מור - כחסידי אומות העולם.

היה זה המעט שיכולנו לעשות עבורם.

אבא בחר שלא להשתתף בטקס באוקראינה.

טיסה נוספת והתמודדות נפשית עם הנושא היו מעל ומעבר לכוחותיו.

את מסע השורשים עם אבא סיימנו בבית הקברות בוואובז'ך.

רק שתדעו שאת הקונכיות שאתם רואים בסרט אבא נהג לאסוף בשפת הים. אורנה אחותי הפתיעה אותו והביאה כמה להניח על המצבה, במקום אבן. אבא מאוד התרגש....

שלום סבתא,

הבטחתי – ואני מקיימת.

כמו אז, גם הפעם כתבתי לך דברים ומאוד התלבטתי עם עצמי כי הרי כשמגיעים לבית קברות מקובל לערום טקס אזכרה – קריאת פרקי תהילים, אמירת קדיש יתום, תפילת אל מלא רחמים, והאמת... אין לי שמץ של מושג בדברים האלה.

אז החלטתי לערוך לך טקס מיוחד – על פי דרכי.

אבא כאן, לידי.

62 שנה אחרי שליווה אותך בדרכך האחרונה – הוא כאן.

"הנני כאן כמו ציפורים חגות,

הנני כאן, מביט מן הגגות.

הנני כאן כמו אבן בגדר

כמו סלע, כמו באר

אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

את השיר כתב חיים חפר כביטוי של געגוע לירושלים אבל אני חושבת שתחושת הגעגוע איננה משנה למה – היא משנה למי.

אני מרגישה שאסופת הזכרונות של כל אחד ואחד מאיתנו נפתחת ונסגרת תמיד בזכרון של געגוע לאמא שאיננה. לכל אחד מאיתנו אסופה שכזו. יש זכרונות טובים, רעים וכאלה שמתעוררים לנוכח צליל, ריח סיפור תמונה או טעם. אנחנו כאן היום כי יצאנו למסע בעקבות אסופת הזכרונות של אבא. היינו בסוחודולה, בברודי ועכשיו אנחנו כאן בוואובז'ך.

לאור המסע אני חושבת שאם הייתי צריכה לדבר על הזכרונות שעלייך היו אלה זכרונות של הערצה אדירה שמקורם בהבנה עמוקה של מה שעבר עלייך ומה היה עומק התפקיד האימהי שלך במערכה ההיא – להציל את חיי המשפחה.

שלשום חזרנו מזקופנה והתחלנו לשוחח עלייך. אבא סיפר עד כמה היתה גדולתך. שאת, שבאת מבית דתי אפשרת לסבא, לאבא וללושה – חיים דמוקרטים בבחירתם הדתית אבל באותה נשימה אבא הפתיע אותי לחלוטין באמירת תפילת מודה אני לפניך.

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" אמר לנו. עניינה של התפילה היא תודה על כך שעם בוקר, בשעה שאדם מתעורר משנתו חזורת נשמתו אליו לאחר שהיה חסר תודעה בשנת הלילה. אז אני רוצה להגיד לך סבתא לאחר המסע שזכינו לעשות עם אבא - מודה אני לפנייך סבתא חנה שהיה בך הכוח העוצמה, הרצון, האהבה והנחישות לשמור על אבא שלי ובכך להעניק לכולנו את חיינו.

מאחר ואמרתי לך שאני מבקשת לערוך לך את הטקס על פי דרכי אז כשיצאנו למסע תום הציעה שנשחק משחק ובו נעניק בכל יום גימוד קטן לאחרים ודרכו נביע משהו.

היום, במעמד הזה בחרתי לתת לכל אחד מאיתנו את "צנצנת המשאלות של הפיה הקסומה". אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו משאלה/חלום/בקשה או תקווה שהיה שמח להגשים. אז אנא, כשם שהיו בך הכוחות אז אפשרי לכל אחד מאיתנו את טיפת הכוח שבך לרשום את החלום בצנצנת המשאלות ואף להגשימו.

אנחנו עוד נשוב סבתא.

לזכרם של משפחות בראון, אברמוביץ וקובר

************

יהיה נחמד אם תשאירו תגובות כאן, בבלוג. אבא שלי קורא הכל.