"המוטיב היהודי" - פסטיבל הסרטים בורשה.

קיבלתי הודעה בפייסבוק בזו הלשון: פסטיבל סרטים בורשה - ״המוטיב היהודי״. קולנוע Muranówe, בין 18-22 למאי.

לא נבדוק?... ברור שנבדוק.

מתברר כי לפני 12 שנה הוקם פרוייקט פסטיבל הסרטים - המוטיב היהודי בורשה.

בכל שנה נבחרים ומקובצים מספר של סרטים המייצגים את המוטיב היהודי מתוך כוונה לקדם נושאים של פתיחות סובלנות ודיאלוג.

בדברי הפתיחה של המארגנים הם מציינים את הקהילה היהודית הענפה שחיה כאן בפולין לפני המלחמה ועד כמה היו יכולים להיות החיים כאן מרתקים ומעניינים אילו חיו עדיין כולם יחד. מחובתם של כולם לזכור את מי שחי כאן בעבר והפסטיבל הוא סוג של זכרון אבל גם הנאה. מוטיב שבעיני, הוא מקסים.

אולם הקולנוע מורנוב, בו התקיימו הסרטים, מתברר שהוא מעין הסינמטק הישראלי או כפי שנכתב - Muranów cinema - a place very important for us, which has for years supported real, non-popcorn cinema.... אהבתי את הנון-פופקורן 😂.

קולנוע מורנוב וסמל הפסטיבל - המוטיב היהודי.

היו 28 סרטים. לא היה מעשי ללכת לראות את כולם 🙈 ולא לכל מה שרצינו - מצאנו כרטיסים אבל את ארבעת הימים האחרונים בילינו בקולנוע. ואם כבר קולנוע - אז עד הסוף... בין הסרטים אכלנו בפיצה האט 🍕, במקדונלדס 🍟🍔, בתי קפה 🍧🍰☕️... היה ממש זמן איכות 💑.

תקשיבו, זה היה טעים הגאנק הזה... שנים שלא נגעתי בזה... אבל לפעמים שוברים את הכלים.

חלק מהסרטים עסקו כמובן בשואה. סרטים שעצמתי בהן עין כי לא יכולתי להתמודד עם המראות - הם רוצים לזכור, רוצים להזכיר ולהראות שהיום הדברים הם אחרת (ותרצו או לא - הם אחרת!) וחלק מהסרטים היו סרטי תעודה כמו - ביקורו של אינשטיין בישראל, דו קיום יהודים ערבים בחיפה או מיהו אייבי נתן.

הסרט הראשון שצפינו בו היה - קאפו בירושלים Kapo in Jerusalem.

סרטו של אורי ברבש עם גיל פרנק ומאיה דגן בתפקידים הראשיים. סרט שנולד ב2015. אני חייבת לציין שהייתי נסערת כל היום בעקבות הסרט.

הסרט מספר את סיפורו של ברונו קמינסקי, רופא יליד ורשה שהיה חבר במחתרת בגטו, אחרי תום המרד נלכד פצוע בידי הגרמנים ונשלח לאושוויץ. באושוויץ מציעים אותו אסירי הצריף שלו לתפקיד ראש הבלוק, קאפו, וה-ס.ס אכן ממנים אותו לתפקיד. בתום המלחמה הוא עולה לירושלים ועובד כרופא קופת חולים. מהר מאוד נפוצות השמועות על תפקידו באושוויץ. ברונו מנסה להגן על עצמו ועל החלטותיו ודבר לא עוזר. מציתים את דירתו, מנסים להתנקש בחייו ואפילו רעייתו, האישה שחבה לו את חייו ויודעת את קורותיו - מפקפקת בדבריו. הסרט בנוי בצורה מאוד מיוחדת - מונולוגים של השחקנים והשאלה העקרית לאורך הסרט כמו שנכתב באחת הביקורות - עד כמה יכולה רוח האדם לגלות גדלות נפש בגיא צלמוות? -לא נתנה לי מנוח יום שלם. סרט שבהחלט שווה צפיה.

סרט נוסף שצפינו היה סיפורה של אירנה סנדלר Irena Sendler.

סיפורה המרתק של אישה שהיתה אחות קתולית ועובדת סוציאלית פולניה, חברת מחתרת שהתנגדה לנאצים ועל פעולותיה להצלת ילדים זכתה בתואר חסידת אומות העולם ואזרחות כבוד של מדינת ישראל. הסרט הזה הוא תמצית הסיפור על מי היתה האישה. קיים סרט נוסף - ״ליבה האמיץ של אירנה סנדלר״ שלדעתי הוא סרט חובה. מרגש מאוד.

סרט נוסף היה ״אינשטיין בארץ הקודש״.

בפברואר 1923 ערך אינשטיין ביקור בארץ הקודש. רק לאחר מותו, כשתרם את יומניו וכתבי ידו לאוניברסיטה העברית, התגלה באמת מה חשב על הביקור ומה באמת חשב על בני עמו. מילים ומשפטים כמו ״קהיי מוחין״ לתאור יהודי ירושלים, מילים המתארות איך חש גועל ודחיה מרחובות העיר המוזנחים והמזוהמים, או ״אנשים נושאי עבר ללא עתיד״ לתאור היהודים שאינם עובדים, מתקיימים בעוני מחפיר, חיים בעליבות כלכלית, מתפללים כל היום - היו חלק מתאוריו את הביקור בירושלים. בת״א הרגיש קצת נוח יותר ובקרב יוצאי הקהילה הגרמנית בחיפה - הרגיש הרבה יותר בבית. נרדמתי בחלק מהסרט. בניתוח השאלה למה נרדמתי הגעתי למסקנה שהרגשתי ממש בבית. דבריו היו נכונים אז - ובחלקם הגדול נכונים גם היום. וכשמרגישים בבית - אז מה הפלא שנרדמים 😉?

היו גם מקבץ סרטים קצרים: סרטון קצרצר In other words .

סרטון אנימציה של היוצרת הישראלית טל קנטור. המיוחד בו - הטכניקה לאנימציה כפי שהוצגה - ציור ומציאות יחדיו. לא הבנתי את הסרט - אבל הבנתי חזק מאוד את המסר - וזה מה שחשוב - יש רגעים של החמצה בחיים שלעולם לא ניתן יהיה לשחזר אותם, רגעים שילוו אותך לנצח.

היה סרטה של איריס זכי - ״חפיפה״ - Women in Sink - או כמו אחרי שראיתי את הסרט נראה לי מתאים יותר לתרגם מילולית את שם הסרט - ״נשים בכיור״.

זהו סרט דוקומנטרי קצר שצולם במספרת פיפי בחיפה בשעה שהנשים במספרה חופפות את שערן ונשאלות על ידי יוצרת הסרט, שהיא גם החופפת, שאלות בנוגע לדו קיום בואדי ניסנאס. קראתי אח״כ מעט על עבודתה של זכי ואהבתי את השיטה שפיתחה לצילום סרטים - חוקים בסיסיים כפי שהם נקראים הכוללים - היא מגיעה לעבוד במקום בו היא מצלמת, היא איננה מראיינת, היא מנהלת שיחות פתוחות וגלויות גם מבחינתה והכלל החשוב -היא איננה מאחורי המצלמה. היא משאירה ״מצלמה יתומה״ - מושג שהיא טבעה מתוך אמונה שאנשים מאויימים על ידי הצלם ולא על ידי המצלמה וכפי שהיא עשתה בסרט - התקינה את המצלמה מעל הכיור, במרחק ס״מ ספורים מראשם של הנשים וכך הסרט צולם.

היה סרטם הפולני של שני בימאים (חייבת לכתוב את שמם... נהנת מהמקלדת פולנית שיש לי 😂🙈 Ewa Żmigrodzka ו- Krzysztof Zwoliński) - סרט הנקרא אני רוצה לחיות - I want to Live ומספר את סיפורו הנורא והקשה של Roman Frister - רומן פריזר. רומן היה עיתונאי ישראלי, ששרד את השואה ונפטר בפברואר האחרון בפולין. בשנות חייו האחרונות התגורר בפולין - ואתם יודעים מה - אני ממש מבינה מדוע. היו קטעים בסרט שהיו לי קשים מאוד לצפיה. המשפט - אני רוצה לחיות - היה זה שהקים אותו בכל בוקר והניע אותו במשך היום.

חתם את פסטיבל הסרטים עבורי - סרטו הצרפתי של Federic Cristea, סרט בשם The Voice of Peace. כנערה של שנות ה70-80 זו היתה תחנת הרדיו היחידה שסבלתי להקשיב לה. בבית תמיד הרדיו היה מכוון על רשת ב׳ (המצחיק הוא שהיום אני פשוט מתה על רשת ב׳) ואמא היתה מתרגזת כשהייתי מעבירה לקול השלום. סבלתי - משום שמוסיקה מפריעה לי... משהו בניגון האינסופי של שירים, מוסיקה, מעצבן אותי (כבר אמרתי לכם שיש לי הפרעה, לא?😎), אבל אהבתי את קול השלום. אז, בתקופה ההיא לא הבנתי את פועלו של אייבי נתן כפי שהבנתי אותו אתמול, בסיום הסרט. סרט יפה. איש מיוחד.

ומילים לסיום: רק שתדעו שהכרטיסים היו בחינם. לא בקשו אגורה. רק תבואו ותהנו...

שיהיה לנו רק מתוק בחיים....

#פסטיבלהסרטיםהיהודי #קולנועמורנוב #המוטיבהיהודי #מקדונלדס #פיצההאט #Muranówe #קהילהיהודית #ביתקפה #קאפובירושלים #KapoinJerusalem #אירנהסנדלר #IrenaSendler #Inotherwords #חפיפה #WomeninSink #IwanttoLive #TheVoiceofPeace #רדיוקולהשלום #אייבינתן #FedericCristea #EwaŻmigrodzka #KrzysztofZwoliński #מצלמהיתומה