🎉 🎊 ברוכים הבאים

שלום חברים, ברוכים הבאים.

אם אתם כאן, סימן שקראתם את ההזמנה שלי ...

קחו את הקפה והעוגה של שישי אחה"צ ושבו לקרוא.

את החברים שלי בפייסבוק בחרתי בפינצטה. מודה ומתוודה ששנים רבות הייתי קנאית עד איימה לפרטיות שלי. בתוספת, היה לי את רון-עמי שעל כל צעד ושעל שעשינו היה שומר הראש שלנו בנושאי הפרטיות.

השנים הוכיחו שכבר אין פרטיות בעולם הזה. הדבר הכי אישי שלך נגזל. תגידו לי טוב – אז אל תכתבי בפייסבוק ואל תצרי קשר עם אף אחד וככה תצליחי לגונן על חלקת האלוהים הפרטית שלך ואענה לכם שבעקרון – זה אולי נכון אבל תכלס, במעשים – זה לא ישים.

אני לא חיה בבועה, אני מודעת היטב לסובב אותי והחלטתי שאם כך הוא המצב – אני לוקחת צעד אחד קדימה.

ב-2012 התגלגלו לידי איכשהו קטעים מספרו של רולף פוטס Rolf Potts– נוודות Vagabonding. אני לא אוהבת לקרוא באנגלית אבל משום מה התוכן משך אותי. הוא נפל כנראה על קרקע מוכנה לשינויים בתוכי מהרבה סיבות. אחד הדברים שבלטו בדפים שקראתי היו כמה משפטים שכתב פוטס ומאוד התחברתי אליהם (והוספתי כמה משלי):

"אנחנו חיים במסלול מטורף, צוברים חפצים כמו מכוניות מפוארות, ממלאים את הסובב אותנו בדברים חומריים, לוקחים משכנתא, צוברים חובות, מקווים לקבל שכר גבוה בצידה כדי שנוכל לשלם את החובות, כועסים על הבנקים, כועסים על מנכ"לים ופוליטיקאים שצוחקים עלינו כל יום בדרך אל הבנק, מגדלים ילדים, משקיעים בהם את מיטב מרצנו ודואגים לבריאותם ועתידם, שולחים אותם להגן על המולדת ולצד כל זה – אנחנו חיים בפחד ובחשש מתמיד, והכי קשה מבחינתי – במתח יומיומי בלתי פוסק".

לפעמים הרגשתי שאני חיה בתוך סיר לחץ גדול ולא בבית.

ב-2013 החלטנו רון-עמי ואני לעשות מעשה.

נסענו ל-3.5 חודשים למזרח מתוכם חיינו 3 חודשים מלאים בקראון וחרשנו את ניוזילנד.

במהלך ההכנות לנסיעה התחיל "לחץ פיזי מתון קל ומתמשך" בעיקר של הילדים -"אמא, איך נדע איפה אתם?" "אמא, מתי תחזרו? "אמא, מה יהיה עם סבא?" וכהנא וכהנא אמירות שכולכם מכירים.

החלטתי שאני פותרת את העניין ע"י שיתוף.

תחשבו כמה משמעות יש למילה שיתוף – זו הלוא פעולה פשוטה שיכולים להפיק ממנה כל כך הרבה תועלת.... (ותחשבו על זה).

אז מה עשיתי?

ב-2013 פתחתי בלוג וכתבתי לאבא, לילדים, למשפחה ולחברים הקרובים מה עובר עלינו. שיתפתי בחוויות ומצאתי את עצמי נהנית כפליים – גם מהטיול, גם מהכתיבה והעלאת התמונות ובעיקר מהידיעה שאני משתפת ואחרים נהנים יחד איתי.

לאורך השנים העלתי כל מיני פוסטים בפייסבוק כי הרגשתי שבשיתוף שלי אתכם אני משחררת את מה שיש לי להגיד, אבל מי שעוקב אחרי יודע כמה שאני לא אוהבת את הפלטפורמה הזו ושותפה לדעה שיש לה כוח משחית, רע.

ב-2015 יצאנו לדרך חדשה, אחרת ממה שעשינו כל חיינו.

הרבה סיבות הביאו לשינוי והחלטתי שאני שוזרת את הזמן עם הרגשות ומשחררת לעולם את עצמי, מוותרת על הפרטיות שלי ומשחררת את הבלוג שלי לכולם.

אבל זה לא קרה. לא עשיתי את זה...

קיבלתי דחיפה לעניין מהילדים מרון-עמי וכמה חברים טובים שלי שכל הזמן אמרו לי מאחורי הקלעים שהם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת.

אבל זה לא קרה. לא עשיתי את זה...

אחת הסיבות העיקריות שהניעו אותי כן לעשות את זה כעת- היא אבא שלי.

אבא שלי מזדקן לצערי הרב ולאחרונה הייתי הרבה בארץ כי היה חולה ועבר ניתוח (שלומו עכשיו מצוין, לא לדאוג).

אבא שלי הוא האיש הכי עצמאי והכי קנאי לפרטיותו בעולם. אין עוד דוגמא כמוהו.

אבא שלי הוא איש אוהב, חם, מפרגן, מחבק אבל כשזה מגיע לרגש אישי שלו – הוא נעצר. אני חושבת שנדירות מאוד מאוד הפעמים שראינו את אבא נחשף על רגשות אישיים שלו.

בלילה שלאחר הניתוח התנדבתי להשאר איתו ולהשגיח (כמובן שזה היה אחרי מסע של ניסיונות שכנוע מצדו שהוא לא צריך). כשהורידו אותו כעבור מספר שעות לכיסא – הוא מיד חזר לעצמו ובשלב מסוים ביקש שאחבר אותו לבלוג שלי דרך מכשיר הטלפון הנייד שלו.

חיברתי, הגשתי לו את הטלפון ושקעתי בעצמי באיזו כתבה שקראתי. לא הרגשתי שהזמן חולף.

פתאום אבא לוחש ..."יעלי"...

העניים התרוממו ממסך הנייד שלי לכיוונו והדבר הראשון שקלטתי היתה הדמעה שנשרה לאבא בזווית העין.

"אבא, מה קרה?"שאלתי במהירות ונגשתי אליו.

"שום דבר, שום דבר, הכל בסדר, שבי"הוא אמר לי.

התיישבתי בחזרה ולא גרעתי ממנו עין.

אני כבר מכירה את אבא שלי...

הוא היה נסער, הוא הזיע, הוא זז שלא בנוח וקרה לו משהו שראיתי לפני 25 שנה באחד הרגעים הקשים בחיי.

נתקעה לו הגרוגרת כי הוא נשנק ולא יכול היה לדבר ולבלוע. הוא היה נסער...

25 שנה קודם לכן זה קרה כשישבנו אני והוא יחד עם אמא אצל פרופ' ועקנין ז"ל והוא אמר לאמא –"יש לך גידול במוח והוא סופני".

ישבתי אז בסמוך לאבא וראיתי את אותה גרוגרת נתקעת לו ואלמלא נגעתי בו באותה שניה הוא היה נחנק.

וזה קרה באותו לילה כששמרתי עליו אחרי הניתוח ולא הבנתי למה זה קרה.

"אבא, הכל בסדר? מה קרה?" אני שואלת.

והוא שותק.

שתיקה ארוכה היא אחד הדברים המאוד מאפיינים את אבא שלי.

הוא תמיד חושב, מנהל את השיחה קודם עם עצמו ורק אז מדבר.

ידעתי שאני צריכה לשבת ולשתוק עד שידבר.

חלפו מספר דקות והוא אומר לי (ואני כותבת את הדברים ברצף אבל קחו בחשבון שזה היה ארוך מאוד ואיטי):

"קראתי בבלוג את מה שכתבת"

"מה כתבתי אבא? יש עשרות של פוסטים, על איזה מהם אתה מדבר?"

וחלפו לפחות עוד 5 דקות עד שדיבר שוב.

"פעם אמרתי לך שיש לי 3 ילדים– אחד המוח, אחד הלב והשלישי הבטן. כל אחד מכם הוא הילד הכי מיוחד בעולם שיצרתי עם אמא ומבין שלושתכם את היחידה שמצליחה להוציא לי יחד את הדברים מהמוח מהלב ומהבטן ולתת להם מילים" הוא אמר לי.

כאן הייתי אני זקוקה ל- 5 דקות על מנת לנתח ולהבין מה הוא אמר לי.

"אבא, איזה פוסט קראת?" חזרתי ושאלתי. הייתי חייבת לדעת איזה פוסט כל כך הסעיר אותו.

לרוב אחרי שהוא קורא את הפוסטים הוא מגיב, משתף אותי, אומר משהו אבל בחודשים האחרונים בגלל שהיה חולה אני יודעת שלא עקב בשוטף.

והוא שתק.

ושתק

ושתק

ואז אמר לי – "על הזקנה".

וכמעט פרצתי בבכי....

את הפוסט על הזקנה כתבתי לא מזמן. כתבתי אותו אחרי בוקר סוער מכל מיני סיבות וכתבתי אותו בחצי שעה.

כשהאצבעות שלי על המקלדת והכתיבה קולחת – אני יודעת שאני כותבת נכון.

כשהכתיבה לא קולחת – אני סוגרת את המחשב ולא נוגעת בדברים. לפעמים אפילו מוחקת פוסטים שלמים בגלל שהאצבעות נתקעות לי.

תקופה ארוכה הסתובבתי עם המשפט שאבא אמר לי "את היחידה שמצליחה להוציא לי את הדברים מהמוח מהלב ומהבטן ולתת להם מילים".

כאן הרגשתי שהשגתי את המטרה.

כאן הרגשתי שזה מקומי.

כאן הרגשתי שבאופן הצנוע שלי אני יכולה לתת למילים, למחשבות ולרגשות לצאת החוצה ולמצוא מקום בליבם של אחרים.

כאן הרגשתי שזו תרומתי הקטנה לעולם המטורף הזה שאנחנו חיים בו.

כאן הרגשתי שאתם הדבר הכי יקר לי, כן כן, אתם החברים שלי שקוראים את מה שכתבתי עכשיו יכולים להיות שותפים לבלוג שלי.

ואני משחררת.

אולי אתחרט מתי שהוא – אבל כרגע הוא באוויר.

לבלוג שלי קוראים צוזעמאן.

צוזעמאן זו מילה באידיש שפירושה יחד.

בחרתי שתהיו יחד איתי בסיפורים שלי.

התלבטתי איך לבנות אותו. הילדים שלי הציעו שמכוון שאני מגשימה חלום והחלום שלי הוא נוודות – אחלק אותו על פי הארצות שבהן אבקר.

וכך עשיתי.

מי שבנתה לי את הבלוג, מי שעזרה לי מאחורי הקלעים ומי שנותנת לי את התמיכה היא תום, ביתי אהובתי – הילדה שאני מאחלת לכולם כמוה. מי שהניע אותי בחיי לאן שהגעתי הוא הבן הכל כך מיוחד שלי, החמצן שלי כמו שאני אומרת – דור, שאלמלא הוא חיי היו מאוד משעממים.

הבלוג הזה הוא לא צהובון.

הבלוג הזה הוא סיפורים שאני מספרת, שזורים בחויות, בטיולים, בקצת מידע וידע שאני מלקטת ולומדת בעצמי, במחשבות והגיגים.

הבלוג מצוי בכתובת – Tzuzamen.com

הוא גם מצוי כרגע בדף פייסבוק הקרוי כך- Tzuzamen - ואעבור אליו לאט לאט במקום פה.

אשמח מאוד אם תצטרפו אלי ותעקבו אחריו.

יותר אשמח אם תגיבו – ניתן להגיב לכל פוסט ופוסט בסופו.

אשמח אם תשתפו.

והכי אשמח – אם רק תגשימו כל אחד ואחד מכם איזה חלום קטנצ'יק סמוי שיש לכם...אנחנו אורחים לזמן שאול כאן על פני הכדור המטורף הזה.

אוהבת אתכם.

וכמה הערות טכניות בבקשה:

הבלוג עבר לידה טכנית קשה, לא פשוטה ואני מקווה שעם הזמן הוא ישתפר. תהיו סבלניים ונחמדים....

*  בסופו של כל פוסט יש מימין לב קטן – לחיצה עליו תעניק לפוסט לייק.

*  אם תגללו את הפוסט עד סופו, אחרי 3 תמונות שתופענה לכם תחת הכותרת Recent Post–  

תוכלו להגיב לפוסט תוך כדי רישום חד פעמי לאתר.

* ניתן לצפות באתר גם במכשירים הניידים – אבל הוא עולה ועובד לאט מאוד (בעיה... מקווה ללמוד  

איך ניתן לטפל את זה עם הזמן) ...אז סבלנות. אין לי כסף להשקיע באפליקציה...🙈 אז הכי תהינו

ממנו בקריאה דרך המחשב.

* הבלוג הינו בלוג חברתי ולפיכך, אם נרשמתם כמגיבים לאתר והגבתם על פוסט מסוים, תקבלו

באופן אוטומטי הודעות אימייל על תגובות של מגיבים אחרים (זה לא היה נתון לבחירתי).

באפשרותכם לבטל אפשרות זו בהגדרות הפרופיל שלכם כמתואר בתמונה הבאה.

ואתם מוזמנים להתחיל לקרוא...

פוסטים ישנים יותר נדחקים למטה בכל פעם כך שתבחרו מה שמתחשק לכם והעיקר- תהנו ♥️