אושוויץ

(הערה: התנצלות ... אני מודעת לעובדה שחלק מהתמונות לא קריאות ולא טובות לפירסום. את זה גיליתי מאוחר מידי. שקלתי האם לא לפרסם אבל החלטתי שהמסר חשוב לי יותר מנראות התמונה. אשתפר להבא)

התחלנו את הבוקר בנסיעה לאושוויץ. אוטובוס של 50 איש - אוסטרלים, קנדים ודרום אפריקאים. אנשים שבחרו להגיע ולהשתתף מחר במצעד החיים. מרביתם יהודים - אבל בתוכם גם כאלה שלא.

אושוויץ Auschwitz ובפולנית Oświęcim -אושוינצים

הצטרפנו לטלי נייטס Tali Nates, חברת ילדות של רון-עמי.

טלי חיה שנים רבות בדרום אפריקה ומנהלת את מוזיאון השואה ביוהנסבורג Johannesburg Holocaust & Genocide Center ומשתדלת בכל שנה להדריך קבוצות מטעם ארגון מצעד החיים.

שאלנו אם אפשר להצטרף - בדקה ואמרה שברצון רב.

עלינו אתמול בלילה על הרכבת מורשה לקרקוב והצטרפנו אל הקבוצה היום בבוקר.

את השעה וחצי - מרחק הנסיעה מקרקוב לאושוויץ העברנו בסיפורם של המשתתפים.

מה הביא אותם לשלם אלפי דולרים על מסע כזה (8 ימים סיור בפולין ועוד שבוע ימים ביקור בישראל)? מה מניע אנשים (בטווח גילאים 25-70) לצאת למסע לא קל שכזה? אז היו אלה אח ואחות בגילנו, שהוריהם ניצולי שואה, עוסקים בשנים האחרונות בעשיה חברתית והחליטו לנסוע ולנצל את הזמן לביחד. היו אלה אם ובן - הבן דור שלישי באוסטרליה, בחייו מנהל בית אבות שחשוף לזכרונות והחליט לצאת עם אימו בעקבות הזכרונות מבית סבא ולנסות להבין את גודל ועוצמת סיפורם של הזקנים בבית האבות (באוסטרליה הקהילה השניה בגודלה של ניצולי שואה אחרי ישראל). פגשנו בבחורה שעושה את עבודת הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה ולומדת להיות רבנית. גדלה בבית ספר לא יהודי ובשלב זה בחייה נחשפה לשאלה - מיהו יהודי ואיך הייתה רוצה לחנך את ילדיה? נמצאים כאן הורים שילדיהם יצאו למצעד החיים - זה עורר מחשבות ובעקבות הילדים בחרו לצאת למסע בעצמם. יש כאלה שבכלל לא נחשפו לשואה בבית אבל הרגישו חובה מוסרית. סיפרו סיפורים על געגוע לבית סבתא ועל הסיפורים שסיפרה על המלחמה ועתה, בבגרותם - החליטו לצאת בעקבות השורשים. יש כאלה שהוריהם ניצולי שואה, וכילדים מעולם לא שאלו שאלות (כמוני למשל 😢) ועכשיו, כשכבר צפו השאלות - לא היה את מי לשאול והם באו לכבד את זכרם. היתה גם מי שאביה אמר לה תמיד - ״כשתגדלי אספר לך״ וכשגדלה למדה בעצמה דרך פרוייקט הארכיון של סטיבן שפילברג את גודל הזוועות שעבר אביה. אנשים מבוגרים, עומדים מול קהל היושבים באוטובוס עמוס, מספרים ומאוד נרגשים, דומעים. לא יכולתי להשאר מנותקת, קהת חושים, נסחפתי והתרגשתי עד דמעות.

זה לא הביקור הראשון שלי באושוויץ. העובדה שטלי הדריכה את הקבוצה איפשרה לנו להגיע למקומות שלא כל אחד יכול להגיע אליהם ואפשרה לי לשמוע ולהבין דברים שבביקור הקודם הייתי אטומה אליהם מפאת גודל הזעזוע שהייתי בו.

אושוויץ נבחרה כאתר מתאים בגלל 2 סיבות עיקריות: 1. צומת דרכים ענקית של מסילות רכבת שחצו את פולין (כאן גם עלתה השאלה מדוע דווקא פולין? והתשובה הפשוטה - כי חיו בה 3.5 מליון יהודים והיה קל להביא את מחנה ההשמדה אל היהודים ולא את היהודים למחנה ההשמדה). 2. במקום היתה כבר תשתית קיימת של מחנה צבאי פולני עם 11 מבנים חד קומתיים קיימים. בהמשך הוסיפו הגרמנים קומה נוספת לכל מבנה, הוסיפו עוד מבנים שנקראו בלוקים. בסהכ היו 29 בלוקים. הכניסה לכל בלוק נראתה כמו כניסה לבניין יפה ....

אושוויץ 1 - היה למעשה מרכז לוגיסטי ומנהלי של מערכת המחנה. זה לא היה מחנה השמדה. אלה שנרצחו בו באמצעות גז היו אלה שנרצחו בשלב הראשון של ניסוי ההשמדה באמצעות גז. ההשמדה ההמונית בוצעה באושוויץ 2. אושוויץ 2 - ידוע גם בשם אושוויץ בירקנאו ונמצא כ-3.5 ק״מ מאושוויץ 1 (וזהו גם מסלול מצעד החיים - מאושוויץ 1 לאושוויץ 2). במחנה זה יושם הפתרון הסופי והוא היה מרכז ההשמדה ההמוני.

אין טוב ממראה עיניים. מקווה שהתמונות ימחישו, ולו במעט, את גודל הטרגדיה.

לזכור ולעולם לא לשכוח.

זו ההזדמנות להגיד משהו.... אנחנו תמיד מדברים על 6 מליון יהודים שנטבחו. אבל אל לנו לשכוח לרגע ש-3.5 מליון פולנים נרצחו אף הם על ידי הגרמנים על אדמת פולין במטרה לחסל את שכבת האינטליגנציה הפולנית, וכמו כן גם כ-1/2 מליון צוענים, 3 מליון חיילים רוסים שנשבו ע״י הוורמאכט והוצאו להורג, הומוסקסואליים ובני מיעוט דתי אחר.

צעירים בקבוצה לצד בני הגיל השלישי.

המבקרים הדביקו את הטלאי הצהוב לפני כניסתם למחנה.

נכנסים אל המחנה, השלט המפורסם מעלינו.

Arbeit macht frei - העבודה משחררת זהו איננו השלט המקורי. השלט המקורי שמור בארכיון אושוויץ לאחר שנגנב לפני מספר שנים ונמצא

לאורכו של שער הכניסה לאושוויץ 1.

במקום זה, בסמוך לכניסה למחנה ניגנה תזמורת המחנה מרשים בשעות יציאתם וחזרתם של עובדי המחנה.

יש קושי עצום לעמוד לנוכח הנקיון וה״סטריליות״ שמשדר המקום כעת ולתאר לעצמך מה קרה כאן לפני 70 שנה. אבל ברגע שנחשפים לתמונות שבבלוקים, לנעלים, לשיער ולסיפורים - זה כבר מרגיש אחרת לחלוטין.

הכניסה לבלוק 15.

עברנו מבניין לבניין

קל היה להביא את היהודים מכל רחבי אירופה למחנה ההשמדה אושוויץ מאשר לבנות הרבה מחנות השמדה על פי פיזור האוכלוסיה.

כד ענק ובתוכו אפר שנאסף מאחד מהמשרפות.

לפעמים עושים משהו ורק בדיעבד מגלים שעשית אותו ומדוע. כשהתחלתי לכתוב ועברתי על התמונות גיליתי שצילמתי המון חלונות - מבט מתוך הבלוק החוצה. חיפשתי כל הזמן את קרן האור, את הירוק שבחוץ כדי לחוש אולי את התקווה - ולו הקלה ביותר שהיתה למישהו מיושבי הבלוקים.

אחד מהבלוקים מתאר את התיעודים המצולמים הבודדים שנמצאו - יום סלקציה של משלוח יהודי הונגריה שהגיע. הם יורדים מהרכבת...

נשים וילדים בצד אחד, גברים בצד שני...

מי שהופנה שמאלה - נשלח למשרפות מי שימינה - למחנה העבודה

אמהות וילדים בתור... לאן???

הילדים הצעירים הושמדו, אמהות בהריון גם. נשים שנראו כשירות לעבודה הופרדו מילדהן - הן למחנות העבודה והילדים למשרפות.

כך נראה המקום עם סיום יום עבודה והמיונים.

ושוב מבט החוצה...

פחיות צקלון B - הגז שבאמצעותו הושמדו האנשים. מימין - בצורתו המוצקה.

כמה שירוק ויפה היה בחוץ...

ללא מילים 😢

ללא מילים 😢... או - אולי שייך לדודה של מישהו?

תאי השרותים - באושוויץ 1

וחדרי הרחצה באושוויץ 1

לאורכו של אחד מהבלוקים תלויה סדרה עצומה של תמונות שכאלה. הגרמנים נהגו בתחילה לתעד כל אחד ואחד מהאנשים במחנה באופן המוצג בתמונה. מאייר ישראל קראס יליד 2.11.1884 הגיע לאושוויץ ב-1.2.1942 הוצא להורג ב- 2.2.42 זכה לחיות יום אחד בלבד...

בין בלוק 10 ששימש בית חולים לניסויים בבני אדם ובלוק 11 ששימש בית כלא (ובתוכו, במרתף, תאים בגודל 90x90 שלתוכם הוכנסו 4 אסירים בעמידה ללילה שלם ולמחרת נשלחו ליום עבודה רגיל - כמובן אם שרדו) היתה חצר ההוצאה להורג. היה בה קיר עץ מכוסה שעם שחור (להפחתת רעש כדורי ההוצאה להורג).

ובחצר עמוד שבו היו כופתים את האנשים עם הידיים אחורנית - ותולים אותם.

וחלון המרתף שבו היה חדר הכליאה.

נכנסנו לבלוק 27. בלוק שבו מוזאון יד ושם פתח לפני שנתיים תערוכה חדשה. הקודמת, זו שביקרתי בה בפעם הראשונה הכילה חדר אחד, חשוך מעט שבו פשוט ישבת על ספסל וחשבת. נשבתי בעוצמת עבודתה של מיכל רובנר.

בכניסה לביתן 27.

מהיכן הם באו?

דוד גרוסמן על התערוכה של מיכל רובנר.

וכמה מציורי ילדים שהועתקו ע״י מיכל רובנר על קירות הביתן בגודל 1:1.

הם קטנטנים.

במשך יותר משנה חקרה רובנר את נושא ציורי הילדים בתקופת השואה והבינה עד כמה עוצמה קייימת בפרט כל כך קטן כמו הציורים הללו.

"עקבות חיים - עולמם של הילדים בתקופת השואה" - כך זה נקרא.

כך זה נראה על הקירות.

ספר השמות שבו כולם מנסים לעלעל ולמצוא שם שהם מכירים... כי הרי ״לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו״.

בנקודה זו הגענו אל תאי הגזים והמשרפות. להזכירכם כי בתחילת הפוסט כתבתי שאלה שנרצחו כאן היו אלה שנרצחו בשלב הראשון של ניסוי ההשמדה באמצעות גז. ההשמדה ההמונית בוצעה באושוויץ 2.

לתוך אולם זה נדחסו אלה שהובאו ״להתקלח״ ולשם הוזרם צקלון B

פתח הזרמת הגז

ומהחדר הוצאו הגופות ישירות אל המשרפות.

כאן עזבנו את אוששויץ 1 וצעדנו 3.5 ק"מ למחנה השני שנקרא אושוויץ בירקנאו. זהו מסלול מצעד החיים - מאושוויץ 1 לאושוויץ 2.

במחנה זה יושם הפתרון הסופי והוא היה מרכז ההשמדה ההמוני.

שער הכניסה לאושוויץ 2

בזכות טלי עלינו למגדל התצפית לראות עד כמה עצום היה המחנה. לא אחת כינו אותו בשם עיר בגלל גודלו. אורכו היה 2.5 קמ ורוחבו 2 קמ.

ההשתקפות היא מאחר והכל צולם דרך זכוכיות.

חדר השרותים באושוויץ 2. השימוש בשרותים אלו היה המסמר הלפני אחרון בנטילת זהותם ואישיותם של יושבי המחנה. עם הגיעם למחנה - נלקח מהם שמם ומספר הוטבע על הזרוע, שערות ראשם נגזזו תוך השפלה צחוק וכאב וכאן, נעשה נסיון לשלוט על צרכיהם הבסיסים - מאחר וללכת לשרותים הם הלכו רק בזמן שניתנה להם הוראה לכך. הסטטיסטיקה מראה כי על כל חור אחד שכזה - היו 5000 איש.

מצדו אחד של הצריף היו השרותים ומצדו השני המקלחות - וזה מה שנותר

הגרמנים השמידו כל עדות למשרפות באושוויץ 2 אבל ניתן בהחלט היה להבין מעל הריסות המבנה כי בפתח הכניסה היתה מלתחה שבה התבקשו האנשים להתפשט. הדברים נעשו בנועם - הם התבקשו לחבר נעל לנעל עם השרוכים כדי שיהיה להם קל למצוא אחר כל את נעליהם, הם התבקשו לקפל את הבגדים כדי שאחרי המקלחת - ימצאו איש איש את בגדיו. מהמלתחה נכנסו לתאי הגזים, משם הועברו למשרפות ולעיתים, כשהמשרפות לא עמדו בקצב - נשרפו הגופות בחזית המשאלה, ברחבה שלפני.

יזכור ואל מלא רחמים שקראו משתתפי הקבוצה

באגם זה שקוע אפרם של נשים גברים וילדים שנטבחו באושוויץ 2

מקלחות אלה נועדו לאלה שהושארו בחיים. כינים, דיזנטריה, מחלות עור -היו חלק משלל חיי התברואה הירודים במחנה ולא היתה ברירה אלא לאפשר לאנשים אלה להתרחץ מידי פעם ולהחליף בגדים.