Huta Polanska | הוטה פולנסקה

רק בגלל השם היה מעניין לנסוע... Huta Polanska 🙄

זה הצחיק אותי כשרון-עמי הציע שניסע להוטה.

הוטה בפולנית פירושו בית מלאכה לברזל (IronWorks)... לשם מה נוסעים לשם? עושים הסבת מקצוע לברזלנים? זה הצחיק אותי כי נזכרתי בחנה כרמי.

חנה כרמי היתה ברזלנית שעבדה בבניית שרשרת בתי גילת, ליד הבית של אבא ואמא. כילדה נהגתי לשבת ולהתבונן בה שעות. אישה ברזלנית.. תחשבו על זה, תקראו את הכתבה שצירפתי.

"למה דווקא לשם?" שאלתי

"כי זה בקצה העולם שמאלה, ואח"כ קצת ימינה" ענה לי...

רק תתנו לי לנסוע למקומות כאלה ואני מיד ליד הדלת.

אז נסענו... אבל נראה לכם שעם רון-עמי אפשר רק pleasure בלי קצת היסטוריה יהודית בדרך? נראה לכם???

יום א', 25.6.2017.

כמו שרון-עמי אמר, הוטה פולנסקה נמצאת באמת בקצה פולין, בדרום מזרחה וזו נסיעה של כמעט 6 שעות מורשה.

הוא בחר לעבור דרך העיר פינצ'וב (Pińczów) שעד למלחמת העולם השניה התקיימה בה קהילה יהודית שמנתה כ-4300 איש.

השריד היחידי שנותר בעיר מקהילה ענפה שהיתה כאן הוא בית הכנסת (אחד משלושה שהיו קיימים) שהוקם בשנת 1594 שנמצא ברחוב Klasztorna 8 שבעיר.

בפינצ'וב פעלה בבתי הכנסת אגודת ישראל - "לפתור ברוח התורה והמצוות את כל השאלות שתעלנה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל..." (מתוך המוטו של אגודת ישראל)... כמה עצוב שגם זה לא עזר.

את בית הכנסת הקיפה גדר שעם עבודות השחזור שנעשו במקום ב-2005 הוחלט לשבץ בה "שבר ניצול מצבות שבורות" שנמצאו בבית הקברות היהודי שבעיר.

דלת הכניסה היתה נעולה, לא ניתן היה להכנס. על הדלת הופיע בכתב יד מספר טלפון... אתם חושבים שרון-עמי לא צילצל? צילצל, בטח צילצל... אבל איש לא ענה.

רצינו לראות את ציורי הפרסקו שהיו על הקירות.

לקחתי את התמונות מתוך אתר World Monument Fund

התמונה האמצעית היא תמונה של שחזור הציורים. השיפוצים נעשו ב-2005 אבל כבר ב-1970 הוכרז המקום כמקום לשימור.

אני חייבת לציין שהעזובה, הלכלוך והקירות המתפוררים מבחוץ לאחר השיפוץ שנעשה - קצת צבטו את הלב

ישב בפינת הרחוב. כשעה הסתובבנו במקום והוא פשוט בהה בי ועקב אחרי מעשי... גולם 🙈

כמובן שאי אפשר היה לעזוב את המקום ללא חיפוש אחר בית הקברות היהודי. היתה בידנו כתובת משוערת... נסענו...

לכאן הגענו ורון-עמי יצא לסייר במקום. לא מצא דבר. שאל אנשים שחלפו במקום - איש לא שמע ולא ידע.

חיכיתי ליד הרכב, צילמתי קצת ומשעמום אכלתי את השוקולד (שחבל על הזמן כמה טעיםםם) מהר לפני שרון-עמי יגיע ויבקש ביס (אבל אח"כ סבלתי יום שלם... אסור לי לאכול שוקולד!!! א ס ו ר!)

עזבנו את העיר.

בחרתי להניח את התמונה המדהימה הזו בעיני כאן - כי החיים חזקים מהכל! הם נמשכים...

יצאנו לקראת הצהריים מפינצוב ונסיעה של כמה שעות הובילה אותנו למקום שלא היתה בו קליטה של רשת אלחטית כלשהיא ועל כן וייז וגוגל מפות סירבו לנווט.

מה היו עושים פעם בלי אמצעי הטכנולוגיה האלה? מנווטים עם מפה... וזה מה שעשינו.

מתברר כי זה אמור להיות כיוון הנסיעה, קיימת דרך אז כנראה ניתן לנסוע בה... מקסימום נסתובב ונחזור. אומנם השעה היתה כבר 17:00 אבל השמש שוקעת ב-22:00 כך שעומד המון זמן לרשותנו.

נסענו כ-20 דקות ואז, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת התגלה הבית הזה מולנו...

אין לכם מושג כמה הייתי מאושרת... זה המקום או לא - זו כבר שאלה אחרת... אבל יש משהו בקצה הדרך...

מאוחר יותר למדתי כי בשיטוטיו באינטרנט נתקל רון-עמי בתמונה הבאה:

ולשם הוא רצה להגיע...

ה-לשם הזה נקרא Hajstra (מהאתר שלהם נלקחה התמונה) וכבר כעת אני אומרת לכם - אנחנו נשוב לשם שנית, בטוח!

החננו את הרכב ולקראתנו יצא גבר שלא דיבר אנגלית רק ידע להגיד את שם משפחתנו. נתן לנו מפתח, הראה לנו את חדרנו ועזב.

זה היה החדר שקיבלנו. פשוט, כפרי, צנוע, נקי להפליא (גם חדר האמבטיה), הכל עשוי מעץ וריח העץ היה חזק מאוד, אבל נעים.

"יעלי?"

"מה?"

"כלום לא עובד"

"מה לא עובד?"

"אין רשת אלחוטית..."

"מה זה אין? למי היום אין?... תשאל את בעלי המקום..."

יצאנו להכרות עם המקום:

"משה" החתול (באמת שאין לי מושג איך קראו לו), הנדנדה בחזית הבית, העצים המוכנים לקראת החורף וציורי הקיר הפנטסטיים שמצויירים להם על קיר הלול.

והיה השלט הזה, שהודיע לנו שאנחנו נמצאים באזור שנקרא Magurski Park Narodowy.

אם אתם זוכרים אז אחת ההחלטות שלקחנו היתה לנסות ולהכיר את כל הפארקים הלאומיים בפולין. ברור לנו שלא ניתן להכיר את כל הפארק - אבל לטעום ממנו קצת בודאי אפשרי.

הכניסה לפארק עולה כסף. בהחלט מוצדק לטעמי, אבל איך משיגים כרטיס בחור הזה שאנחנו נמצאים? מאוחר יותר למדנו כי עלינו לרכוש כרטיס מבעלת האכסניה (במחיר המגוחך הזה של 4 זלוטי ליום), בתמורה מקבלים כרטיס ובמידה ונשוטט בפארק ונפגוש פקח - עלינו להציג לו את הכרטיס.

אתם מבינים למה צריך לשלם? כי הם מתחזקים את הדרכים...

שוטטנו בשביל שיצא מ- Hajstra.

ועצרנו כשהגענו לכנסיה היפיפיה הזו.

היא היתה נעולה ויכולנו רק להציץ דרך הזכוכית פנימה. הוקמה ב-1936, שופצה ב-1995, הוכרזה לשימור ב-1998.

בערב למדנו עד כמה היה שווה להגיע למקום הזה... האוכלללל - ליקקנו את האצבעות.

אכלנו מרק פטריות מעולה!!!, בשר צלי עם תפו"א (שמרוב התרגשות שכחתי לצלם) ואת העוגה קיבלנו שעה מאוחר יותר לחדרנו מאחר והתנור התקלקל באמצע האפיה ועד שתוקן והעוגה נאפתה.

"יעלי?"

"מה?"

"שאלתי אותם לגבי האינטרנט"

"נו... ומה?"

"אין אינטרנט..."

"מה זה אין? למי היום אין?... אתה והבדיחות שלך"

"אין, אמרו אין, אמרו שאין תשתיות"

"אתה רציני?

"רציני מאוד!"

(אני מתגלגלת מצחוק פרוע ומשוחרר, נשכבת על המיטה מרוב צחוק, רואה את הלחץ דם עולה לרון-עמי לראש)

"אני מתחיל להתעצבן..."

(אני עוד יותר נתקפת בצחוק, כזה שצוחקים מכל הנשמה...)

"תפסיקי לצחוק אחרת אני לוקח את עצמי ונוסע הביתה"

(למי שלא מכיר את רון-עמי - הוא מסוגל לעשות את זה)

יום ב', 26.6.2017.

בוקר טובבבב... מחלון "חדרון האוכל" שלנו שבקומת החדרים.

זוהי מבואה קטנה במרכזן של 4 חדרי שינה (כמו שלנו) כשאת האוכל מגישה לנו בעלת הבית בשעה שבחרנו (09:00... מה אנחנו בעונש, צריך לקום מוקדם?) ברגע שיצאנו מהחדר - ארוחת הבוקר הזו עמדה על השולחן וחיכתה לנו.

החביתה הגיעה כמה דקות אח"כ. מהחמאה לא השארנו שריד... היתה כל כך טעימה!

בשלב מסויים אכלתי אותה עם כפית וזה הזכיר לי את הבית. כילדות אמא לא חסכה מאיתנו קלוריות (היינו רזות כמו דחליל) וטעמים. חמאה היתה המאכל שהכי אהבנו... חמאה בשכבות על פרוסת לחם... מעדן!

בערב הקודם, אחרי המקלחת, כשהבנתי שרון-עמי רציני לחלוטין בעניין האינטרנט ושלא תהייה לנו שום אפשרות לגלוש/להודיע/לכתוב לילדים/לטפל בענייני עבודה במשך 3 ימים - הפכתי מהר מאוד להיות רצינית. לא בגלל שאני לא מסוגלת להיות מנותקת 3 ימים מהעולם אלא בגלל הסבל שיעבור עלי - בגלל שרון-עמי מנותק מהעולם.

רון-עמי "חיית" אינטנרט. המחשב זו אשתו השניה. אנחנו צוחקים תמיד שהאצבע שעובדת אצלו הכי קשה זו האצבע שלוחצת שלח/קבל בתיבת הדואר שלו.... הוא מאלה שחייבים להיות מחוברים לכל העולם כל הזמן. כבר מזמן למדתי לישון כשבלילה נכנסות לחדר השינה שלי תזכורות (אומנם רטט), מיילים והודעות מחצי העולם שלא ישן. השיא היה כשהיינו בניוזלינד ובאמצע הלילה אזעקת צבע אדום מהנייד של רון-עמי התחילה לעבוד. נראה לי שחצי חניון התעורר מהאזעקה... ברור לכם שמיד אח"כ האפליקציה הוסרה...

הרגשתי את המצוקה של רון-עמי. האמת היא שהיה לי נוח שיחפש פתרונות מאחר ויש לנו נוהל משפחתי ובו כל יום חייבים להיות בקשר אחד עם השני, לדעת שהכל בסדר. הילדים אומנם ידעו שאנחנו נוסעים, אפילו הכנתי אותם לאפשרות שלא תהייה לנו אפשרות לשוחח אבל הייתי חייבת ליידע אותם שלא נוכל לתקשר 3 ימים.

אז מה עושים?

"בואי ניסע אחרונית עד לנקודה שבה ניתק לנו וייז ולא יכולנו למצוא את הדרך לפה"

"אתה נורמלי???" זו שעה נסיעה!"

"לא מעניין אותי, גם שעתיים נסיעה... השארתי הכל פתוח, חייב תשובה ל.. ויש מייל דחוף ל..., אני חייב רשת"

ואני קולטת את המצוקה...

"טוב, מסכימה - אבל יש תנאי. אנחנו נוסעים, אתה מקדיש חצי שעה לעניינים וזהו! אח"כ 3 ימים שקט! מבטיח?

"מבטיח!" (מסוג האני מבטיח בנוסח - תשכחי מזה!)

נוסעים ונוסעים ונוסעים ופתאום... מגלים רשת.... איזו חגיגה! רון-עמי מטפל בענייני עבודה, אני מתכתבת עם הילדים והכל מסודר. חצי שעה וחוזרים אבל בכביש אחר.

מרחוק אנחנו מבחינים בצריחים הבולטים בשטח המישורי ומחליטים לנסוע לכיוון.

תכירו - זו הכנסיה היוונית הקתולית ב-olchowiec.

הקפלה המקורית הוקמה בשנת 1752. בשנת 1934 פורקה ונבנתה במקום בו היא שוכנת כיום. הכנסייה ננטשה בשנות הארבעים, בתקופת מלחמת העולם השניה וחלק ניכר מחלקה הפנימי נגנב. בשנת 1987 חודשו השירותים היווניים הקתוליים במקום ובשנות ה -80 וה -90 הכנסייה שופצה.

המקום היה סגור אבל מצאתי באינטרנט תמונות שנותנות מבט על הקיים מבפנים:

אני ממש לא חזקה בעולם הנצרות ולא מנסה אפילו להבין את הזרמים והמגמות אבל למען אלה מבניכם שקוראים פה ואולי זה מעניין אז אני מצטטת מויקיפדיה מי הם בעצם היוונים הקתולים ומה הם עושים כאן:

"הכנסייה היוונית-קתולית היא ארגון כנסייתי אוטונומי ("סואי יוריס") מזרם הנצרות המזרחית-קתולית, המסונף כיום אל הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצל במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית. מאמיני הכנסייה, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה. הם מגדירים עצמם כ"קתולים מזרח-תיכוניים הדוגלים בפולחן הביזנטי" – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה (מערכת טקסים) שמקורותיהם בנצרות המזרחית הקדומה". הסיבה העיקרית לנוכחותם כאן נעוצה בעובדה שאבות אבותיהם היו רדופים בארצות מוצאם ועם השנים הנדודים הביאו אותם להתיישבות במקום יפיפה זה.

כנסיה זו משתייכת גם לפרוייקט שנקרא Wooden Architecture Route - נתיב אדריכלות מעץ. פרוייקט מקסים בעיני של אזור מלופולסקה (Małopolska) (או כפי שמכונה ע"י לשכת התיירות הפולנית פנינה בפולין) ובו ניתן למצוא 251 מבני עץ היסטוריים שמתועדים בנסיון לשמר את התרבות העממית שעמדה במבחן הזמן. בפרוייקט מתועדים כנסיות, מגדלי פעמונים, אחוזה פולנית עתיקה ואף מספר בתים.

בחלקה האחורי של הכנסיה - בית קברות. משיטוט במקום וממספרן המועט של המצבות יכולנו אולי להסיק עד כמה מעט אנשים משתייכים לזרם זה כיום.

ואתם בטח מבינים שאם היה בית קברות אז לקח לרון-עמי המון זמן עד שיצא משם (חייבת לציין שהיה בקיא אח"כ במי המשפחה המקורית שהגיעה לכאן, מי היו צאצאיהם וכמה וכו' וכו'). העברתי בנתיים את זמני בנעימים וצילמתי....

בשלב מסויים נאלצתי להאיץ ברון-עמי, היתה לנו מטרה מסויימת הבוקר....

זו היתה המטרה....

אם תבחינו בסימון הצהוב המקווקו אז זהו בעצם המסלול שרצינו לעשות. מסלול שיוצא מהאכסניה שהיינו בה ומוביל אותנו לקו הגבול בין פולין וסלובקיה. כאן המקום לציין שיש שם אינסוף מסלולי הליכה - בגבהים שונים, במרחקים שונים, בדרגות קושי שונות... באמת מקום לאוהבי טבע כמונו - ניתן להגיע אליו ולבלות ימים רבים.

חוזרים לאכסניה, לובשים בגדים ארוכים ( במיוחד חולצות עם שרוול ארוך נגד היתושים... ויייששש יתושים), מצטיידים במים ואוכל ולדרך.

וכרגיל סיפור בתמונות:

מיד ביציאה פגשנו את בעל האכסניה, האיש שקיבל את פנינו בערב הראשון, מטפל בחווה. קוצר את השעורה, מטפל בסוסים ומכין את השטח שמול האכסניה, זה שצילמתי בארוחת הבוקר מהחלון - להגעתם של בני נוער מתנועת הצופים (כן, כן תנועת הצופים) שמגיעים בכל שנה למחנה של מספר ימים.

לשבריר של שניה הגיעה השמש, תראו איזו תמונה מדהימה צילמתי בדיוק כשסיים לקצור את השעורה.

ותזכרו: אף תמונה מהתמונות שאני מצלמת לא ערוכה באף תוכנת פוטושופ.

מה שמצלמת - זה מה שאתם רואים!!!! תזכרו טוב טוב....🙈

וטיפסנו גובה רב...

צילם אבל הודה אח"כ שעצר פעמים רבות ועשה "שלח/קבל" בכל מיני פוזות...

אולי בכל זאת תהייה רשת סלולרית... והרשת? פשוט 😂 🤣 🤪

כעבור צעידה של כ-3 שעות התגלתה אלינו לפתע הביקתה הזו...

נקודת הגבול שבין פולין וסלובקיה.

וכך נראת אבן הגבול ומה שממולה בצד הפולני

וכפי שזה נראה בצד הסולבקי.

התיישבתי על הספסל. רון-עמי עמד מולי ושוחחנו... פתאום הוא אומר לי - "אל תזוזי ואל תפני מבט"... ואני שומעת רעשים מאוחרי...

כבר חשבתי על דוב שמגיע, הלב דפק במרץ.

"הולך מולי איש, שאני לא רוצה להגיד לך כלום, אבל נראה לי ששכחו אותו פה מתקופת מלחמת העולם השניה". הוא אומר לי.

הלב עוד יותר דופק במרץ ..."יש לי אולר בתיק" אני אומרת לרון-עמי ומכניסה את היד במהירות לתיק ובו זמנית שולפת את האולר ואת קופסת העוגיות שהבאתי איתנו.

משום מה הבליחה לי מיד בראש המחשבה שהאיש אולי רעב ואפתה אותו עם קופסת העוגיות.

האולר היה פתוח מתחת לקופסת העוגיות. יחד עם דפיקות הלב הנוראיות שהיו לי היייתי חדורת אומץ שאין לי מושג מהיכן שאבתי אותו.

קמתי לאט מהספסל ובאטיות הסתובבתי אל האיש. הוא כבר היה קרוב אלינו.

לא אמר מילה, הסתכל עלינו.

הוא בהחלט היה זקוק למקלחת ונקיון.

הוא נעמד מולנו ובהה בנו....

רון-עמי לחש לי "תציעי לו את העוגיות".... אבל מתחת לקופסא אני מחזיקה את האולר פתוח... פחדתי....

התקרבתי לרון-עמי, חצי מסתתרת מאחוריו ובמהירות הפרדתי את האולר מקופסת העוגיות והושטתי לאיש את הקופסה.

לא ידעתי באיזו שפה הוא מדבר אבל אמרתי לו בפולנית את אחת המילים הבודדות שאני יודעת - Proszę, פרושה (בבקשה).

האיש הסתכל עלי, התקרב, הושיט את היד, לקח את העוגיות הסתובב והלך.

לא שמעתם את אנחת הרווחה עד הבית???? פששששששששששש.... כמה אויר יצא לי מהריאות.....

התיישבתי על הספסל לחצי שעה של לאסוף את עצמי... ורון-עמי רק צחק עלי.

ורק כשהתיישבתי על הספסל ראיתי את הרגליים...😂

השעה היתה כבר שעת אחה"צ וצריך לחזור הדרך...

בדרך חזרה רואה את הרפת ולול תרנגולות החופש שלהם פתוח... ומציצה...

מגיעים יחד עם שקיעת השמש... רעבים אבל מרוצים ♥️

ואי ואי ואי... איזו ארוחת ערב שזו היתה... מרק עדשים סמיך ופשטידה צמחונית מפטריות.

יום ג', 27.6.2017.

לילה לא קל עבר עלי... רון-עמי בלי אינטרנט זה לא זה. הייתי כבר קרובה להגיד לו שבבוקר חוזרים הביתה.

הגענו לפשרה - כל בוקר 1/2 שעה של גלישה במקום שנמצא רשת סלולרית - והוא יהיה מרוצה.

אז אחרי ארוחת הבוקר נוסעים לפינה הקבועה.

הייתי מוכרחה לצלם את עצמנו יושבים ברכב...

זה באמת היה מהיר. התחייב ועמד בהתחייבות... 1/2 שעה עם אורות מהבהבים בצידי הדרך ופתרנו את כל בעיות העולם 🤣

בתוכנית היום עוד שביל שיוצא מהאכסניה. הפעם בהדרכה בע"פ של בעלת הפונדק. "תלכו ישר עם השביל, אי אפשר לטעות, תגיעו לפיסגה ושם תלמדו על ההיסטוריה של המקום".

רק שהיום צילמתי לכם את השלט שהיה בראשיתו של המסלול. שלא תחשבו שהמצאתי את עניין הדובים...

הדרך מלאה בפלגי מים שכאלה. הייתי חייבת להשמיע לכם את שכשוך המים... יש בו כל כך הרבה רוגע ושלווה.

ניסינו להבין את התופעה של העצים המתכופפים... לא היתה שום סיבה ולא מצאתי הסבר למדוע זה קורה.

קצת מהחאייס...בתמונה האחרונה משמאל - זה הקטן (ראשן) גדול יהיה - מימין.

הליכה של כ-3 שעות הביאה אותנו לפיסגה. לא ראינו לא דובים ולא משהו שממנו נבין על ההיסטוריה של המקום...

בדרכנו חזרה מצאנו יער של תות. פשוט התיישבנו ואכלנו.

אין מה להשוות בין תות השדה שאנחנו קונים לבין לשבת בטבע ולהנות מפרי הטבע...

ופתאום ראיתי אותו... במלוא הדרו - Dactylorhiza fuchsia סחלב הביצות,

אחד הסחלבים הגבוהים ביותר שקיימים. פרח מוגן. איך שמחתי לפגוש אותו...

אהבתי את משחק האור בתוככי היער

החברה מהצופים לאט לאט וביסודיות קרמו עור וגידים למחנה...

ארוחת הערב שהוגשה לנו היתה מופלאה - מרק ירקות ופירוגי מעשה ידיה של אמו של בעל הבית.

ליקקנו את האצבעות...

במשך ימי שהותנו שם ראינו שיש עוד אנשים בפונדק אבל לא יצא לנו להתקל בהם.

את בעלת הבית ובעלה (זה שלא ידע לדבר אנגלית) פגשנו מפעם לפעם אבל מי שהגיש לנו את הארוחות היה בחור צעיר, גדול מימדים שממש לא נראה לנו מתאים למקום. דיבר אנגלית רהוטה, לא ידע להסביר לנו הרבה על המקום ובאותו ערב, כשבא לאסוף את הכלים התיישב לידנו ופתחנו בשיחה.

מתברר כי הוא בדיוק פוטר ממקום עבודתו בורשה והגיע לחוטה פולנסקה לבקר את בעלי המקום שהיו חברים שלו. בשלב מסויים הוא קרא לבעלת המקום שסיפרה כי היא אדריכלית במקצועה, נישאה לאותו גבר שפגשנו, נולדה להם בת אחת והמקום שייך למשפחתו של בעלה. הם החליטו להפוך את המקום לאכסניה ולהתפרנס ממנה וממה שמסביב. הם משתדלים לגדל כל מה שהם צריכים לצריכהם ולתחזוקת המקום וכוח העזר העיקרי היא הסבתא, אימו של הגבר... (שאלנו לשמותיהם אבל שכחנו.. פדיחה!)

התיישבנו לאכול כשאור היה עוד בחדרון האוכל. כשהצטרפו הבחור הצעיר ובעלת הבית לשיחה התמשכה השיחה עד השעה 23:30 בלילה. לרגע איש מהם לא חשב לקום ולהדליק את האור. ישבנו בעלטה מוחלטת וממש הבנתי את הבדיחות על הפולניות שיושבות תמיד בחושך. לא נראה להם חשוב ולא הרגישו צורך להדליק אור. אי אפשר לנהל שיחה גם בחושך? עובדה שאפשר.

השיחה עסקה בהתחלה בפוליטיקה ומהר מאוד עברה להיסטוריה. להיסטוריה של המקום ולהיסטוריה של רצח העם הפולני במלחמת העולם השניה. השיחה התנהלה באנגלית שלנו ובפולנית של בעלת הבית... התחושה העיקרית שהשניים שידרו היא שחסר להם דור המשכילים שנרצח בשואה, שהם הרבה מאוד שנים היו עם בלי עתיד, בלי חלום ובלי תקווה. את הדור שהיה יכול להוביל את פולין להיות מדינה תרבותית וחזקה יותר רצחו להם בשיטתיות בתחילה הגרמנים ואח"כ הסובייטים והם עדיין לא התאוששו מהעניין. היתה שיחה כבדה אבל מעניינת מאוד.

זה מה שקורה כשאין אינטרנט... אפשר לשבת ולשוחח.

יום ד', 28.6.2017.

חוצפה... הרבה תנועה הבוקר באינטרנט קפה שלנו...!

הגענו והחברה עם הטרקטור היו תקועים בצומת, נפלו להם כמה גלילים... כמה דקות אחרי שהסתלקו הגיע הרכב שלפנינו וגם הוא עמד בצומת וכנראה עשה "שלח-קבל"... לפחות היה לי קצת עניין עד שרון-עמי סיים את ה-1/2 שעה שסוכם עליה בבוקר.

ולאן הבוקר?

השיחה אתמול בערב עם בעלת הבית שכנעה אותה לנסות ולחפש את הנקודה שאליה היינו אמורים להגיע רגלית יום קודם.

היא סיפרה כי במקום היה כפר בשם Ciechania שנוסד ע"י משפחת סטדניצקי (Stadnicki) במאה ה -16. במקום נבנתה כנסיה יונית קתולית (כמו זו שסיפרתי לכם עליה ביום הראשון לשהותנו במקום) והוא היה מאוכלס ע"י 340 איש שהתגוררו ב-53 בתים מפוזרים באזור. הכפר היה ממוקם במקום בעל ערך אסטרטגי חשוב - מעבר דוקלה (Przełęcz Dukielska ככה נכתב שמו בפולנית). חשיבותו האסטרגית של המקום נבעה מכך שזהו מעבר ההרים הנמוך ביותר ברכס המרכזי של הרי הקרפטים, בסמוך מאוד לגבול שבין פולין וסלובקיה.

במלחמת העולם השנייה שימש הכפר כנקודת מאחז הגנה חזקה של הכוחות הגרמניים ובמהלך הקרב במעבר דוקלה נהרס הכפר לחלוטין. עד 2006 היה במקום מה שהפולנים כינו "שביל תיירותי ציורי" שעבר דרך הכפר אולם הוא נסגר ע"י רשויות הפארק הלאומי במקום. ממה שהצלחתי להבין הסיבה העיקרית לסגירתו היתה סיבה ביטחונית לאחר שנמצאו במקום פגזים ישנים ופצצות שהביאו לפיגועים ופגיעה בנפש.

יצאנו לדרך. מזג האויר אפרורי וסגרירי. הגדרות עטופים בניילונים לבנים - שיהיה בולט...

בשלב מסויים הכביש הופך לדרך מלאה מהמורות...

עם ארנבים שיושבים על הכביש ולא מתחשק להם לזוז... אז עצרנו וחיכינו...

ולפתע מתגלה היעד... שילוט שמספר על מה שהיה. הנוף והתצפית במקום הבהירו לנו עד כמה באמת היה המקום נקודה אסטרטגית חשובה. לנקודה זו היינו אמורים להגיע רגלית יום קודם.

המשכנו בנסיעה ולאורך הדרך נתקלנו בקפילצות שסימלו שכאן עמד בית. אותם בתים של אלה שהתגוררו בכפר ונהרסו במלחמה. זו העדות היחידה שנותרה במקום.

הקפליצות

אין פלא שהדרך כונתה מסלול תירותי ציורי.

בשלב מסויים עצרתי ליד מה שאתם רואים בתמונה הבאה ונזכרתי....

נזכרתי בסיפורים של אמא על החרגול הנפט שהיה להם בבית, ממש בחצר. תיארה איך כמעט בכל חצר בית היה חרגול שכזה ששאב את הנפט מבטן האדמה.

אפילו קיימת בבית תמונה (שאני חייבת לחפש אותה) שאמא שמרה.

את דרכנו חזרה לאכסניה עשינו דרך המוזיאון ומרכז הלמידה של Magurski Park Narodowy.

צפינו בסרטון חביב על המקום ולמדנו על 55 מיני יונקים, 10 מיני עטלפים, 150 מיני ציפורים, 6 מיני זוחלים ו-10 מיני דו חיים שיש להם בפארק (כתבתי את הרשימה ומצאתי את עצמי מזמזמת את שיר הפסח הידוע חד גדייא....😜). הרשים אותי ביותר החלק שעסק בהסברים על העצים הקיימים באזור. בהחלט תצוגה יפה.

גלידה להחזרת האנרגיות ו... לאכסניה.

לארוחת הערב מרק קרפוניק מעולה (כמעט כמו של אמא), לפתן פירות צלול וקוטלט סכבובי (Kotlet Schabowy) (שמשום מה לא צילמתי). קוטלט סכבובי הוא נתח מותן מבשר חזיר, מצופה פירורי לחם, דומה לשניצל, אך בדרך כלל עבה ממנו. פשוט טעים!

הלכנו לישון עם בוק צילומים שעשיתי לשפירית הזו שנחה ממש מעל ראשי....

יום ה', 29.6.2017.

קמים מאוחר בבוקר עם אי חשק אדיר לחזור.

באמת שנהננו והיינו נשארים... אבל חייבים לחזור.

נסיעה ארוכה לורשה.

נפרדים בתודה ענקית לבעלי האכסניה ומבטיחים לחזור וגם לספר למי שחפץ בחופשה כזו כמו שעשינו - שמאוד מומלץ!

מתחילים בנסיעה ופתאום רון-עמי אומר לי "עצרי עצרי... ראיתי משהו..."

אני עוצרת... רון-עמי יוצא מהרכב וקורא לי כעבור כמה דקות לבוא.

מה ראה?

תתארו רגע לעצמכם שאני נוהגת, רון-עמי יושב מימיני ואנחנו נוסעים לכיוון השלט הירוק שבתמונה (השלט המרוחק)...

בזוית העין הוא קולט את השלט ומגן הדוד שעליו הוא זה שגרם לו להגיד לי לעצור.

שלט לזיכרם של 1250 יהודים שנרצחו במקום ב7.7.1942 ע"י הצורר הנאצי.

והוא הולך, ואני אחריו....

ואז מתגלה האנדרטה הזו...

המקום נקרא יער הלבו (Halbow) ונמצא ליד כפר בשם Nowy żmigród. כפר שהוקם במאה ה-14 ותושביו עסקו בעיקר במסחר ואריגה. קהילה יהודית מבוססת ועשירה התגוררה במקום. משרת הרב באזור היתה אחת המשרות הנחשקות ביותר. במפקד של שנת 1900 תועדו בכפר וסביבותיו - 1926 יהודים. בכפר היה בית כנסת גדול בן 2 קומות. ב-7 ליולי 1942 רוכזו כל יהודי המקום והובלו ליער הלבו (Halbow), שם נורו למוות.

המצבות הוקמו ע"י משפחות שידעו לזהות שיקירהן נקברו בקבר אחים זה.

וכשיצאנו פגשתי בו...