Bolesławiec | בולסואביץ

זוכרים את המוטו? - להגשים חלומות....

לרון-עמי חלום - ללמוד ניפוח זכוכית.

נפש של אמן כנראה נעוצה בגנום, עוברת בתורשה, אחרת אין לי הסבר לנטיות האומנות שרון-עמי מגלה בשנים האחרונות.

הייתי אומרת שתמיד היה בו דיאלוג עם אומנות - אבל אף פעם לא נגיעה מעשית, זה היה תמיד ברקע אבל הוא אף פעם לא נתן לזה מקום.

בשנים האחרונות, במיוחד מאז שתום הלכה ללמוד בשנקר - הוא נותן יותר דרור למחשבות ולרגשות.

כשהגענו לכאן חיפשתי עבורו סדנא כמתנת יומולדת - ולא מצאתי. בעיות שפה היו המכשול העיקרי.

אומנם נעזרתי במרתה, חברה נחמדה שמתגוררת כאן, יודעת ומבינה את השפה - אבל לא מצאנו משהו מעשי.

לקראת יומולדת 60 שלו (אוטוטו...) הוא החליט שזו מתנה שהוא מעניק לעצמו והתיישב על האינטרנט לחפש מקום שבו יוכל ללמוד את סודות המקצוע. אני לא יודעת אם ספרתי לכם שרון-עמי זו חיית חיפוש באינטרנט וחייבת לציין שזה לא היה פשוט - אבל כשמצא - מצא בגדול.

לשם נסענו....

לעיר שנקראת Bolesławiec בולסואביץ. ממוקמת קרוב לגבול שבין פולין-גרמניה וצ'כיה.

500 ק"מ נסיעה מורשה - כמעט הכל אוטוסטרדה וזו היתה נסיעה קלה מאוד לכיוון ההוא. חזרה - זה קצת היה אחרת...

הורדנו לאייפון אפליקציה של העיר, קראנו קצת ונסענו.

מתוך אתר האינטרנט של העיר:

בולסואביץ היא עיר המבוססת על היסטוריה רב תרבותית ומסורת קרמית יחודית. עיר עם היסטוריה של מעל 750 שנה ונחשבת לאחת הערים היפות בשלזיה התחתית (חבל ארץ בפולין). מונה כ-40 אלף תושבים וממוקמת בסמוך לגבול עם גרמניה וצכיה. העיר מפורסמת בזכות אדמתה העשירה בחרס (סיליקה=תרכובת כימית) עקב סמיכותה לנהרות בובר (Bobr) וקוויסה (Kwisa). אפילו במאה ה-17 נחשבה העיר כמרכז קדרות חשוב. בשנים האחרונות מופנים לעיר כספים רבים של האיחוד הארופאי.

מסורת ייצור הקרמיקה, תוך שימוש בשיטות הטבעה המהוות זיהוי של העיר, מהווה עד היום כמרכז בנלאומי לפיסול ויצירה מקרמיקה.

חודש אוגוסט בכל שנה הוא חג של תערוכות, קונצרטים מופעים, ירידי וסדנאות עבודה בקרמיקה.

מזג האויר היה מושלם - לנהיגה כמובן. 0 מעלות ושמש שקרנית....

יצאנו יחסית מאוחר. שעת הצהריים תפסה אותנו בדרך. אני הכי אוהבת את הטיולים האלה כי אז אפשר מפעם לפעם ארוחת ג'אנק פוד...

מתה על הנגטס של מקדולנד.... עם ציפס - בכלל - מרגישה ארוחת מלאכים.

מגיעים עם חשכה. שלא תחשבו שזה היה בשעה 20:00... השעה היתה 16:00 בסה"כ.

כבה נראה החורף בפולין. השמש שוקעת מוקדם וזורחת מאוחר והבדיחות על הפולניה שיושבת בחושך - מקורן לדעתי מהשעות הבלתי נגמרות האלה של החושך.

ההעדפה שלנו בטיולים היא תמיד מלון דירות. אנחנו מעדיפים דירה על תכולתה והאפשרות להכין לעצמנו אוכל.

רון-עמי אלוף בלמצוא כאלה שהם ברמה גבוה - נקיות, במקום מרכזי ובמחיר סביר.

הפעם הגענו לפה.

מצרפת לכם את הפרטים בנפרד כי ניתן להגיע גם לבעלים ישירות.

Przy Starówce Apartment, ul Sierpnia 80 Bolesławiec. Tel: + 48 888 458 536

בהחלט דירונת מומלצת, נעימה, מרכזית - וחניה בשפע.

היה קר מאוד אבל היינו חייבים סיור קצר בחושך להכרת הסביבה.

הקתדרלה - מרשימה מאוד בחושך.

תאורת חג המולד עדיין נותרה ברחובות.

הלכנו לישון....

והתעוררנו לבוקר לבן - מבט מחדר השינה של הדירה.

היעד בבוקר - סטודיו בורובסקי.

סטודיו בורובסקי נוסד בשנת 1990 ע"י סטניסלב ברובסקי וכיום עובדים בו שני בניו הבוגרים - פבל (עובד כאמן) וויקטור (אחראי על הניהול).

סטניסלב יליד 1944 וידוע כמי שמייצר פסלים יוצאי דופן. הציג בתערוכות רבות סביב העולם וזכה להכרה בנלאומית בזכות טכניקות העיצוב וניפוח הזכוכית המיוחדות שמייצר.

השלט בכניסה

כבר בכניסה נחשפים למשהו שמרמז על מה שבפנים. זו זכוכית, זה ניפוח זכוכית - אבל שונה ולא רגיל ממה שנחשפנו אליו עד היום.

צבעוניות, צורות מוזרות, מצחיקות, משולבות בחומר אחר - מקסים!

עם הכניסה - משהו מאלץ אותנו להרים מבט.

המנורה הענקית והמרשימה הזו עומדת בחלל ענק, שהיה פעם אורווה ועל אחד הקירות, בסמוך לתקרה - החלון כפי שמופיע בתמונה.

בכניסה - גלריה עם כל השפע המדהים הזה של עבודות הניפוח.

לרוב אני נוטה להעלות תמונות נבחרות ממה שאני מצלמת. הפעם פשוט לא ידעתי מה לבחור... הכל כל כך יפה עשיר ומיוחד - שהחלטתי לשתף אותכם בכולם. שלושת התמונות האחרונות - המניאטורות שאנחנו מכירים מניפוח זכוכית - אינם מעשי ידיהם של בעלי הסטודיו.

עונת החורף איננה עונת התיירות. אנשים כמעט ולא מגיעים למקומות האלה. מי שניגשה וליוותה אותנו לאורך השעות שהיינו שם היתה אישתו של ויקטור, בנו של סטינסלב בורובסקי. אישה צעירה, מלאת חן וסבלנות ומיכוון שהיתה כנראה פנויה מכל עיסוק חשוב אחר - הדריכה הסבירה והכניסה אותנו לקרביים של סטודיו זה.

התנור. לב ליבו של המקום. כור ההיתוך שלו.

ביום שבו מובערת אש - הלהבה בוערת במשך 5 שנים ברציפות בטמ"פ של 1200 מעלות. התנור מוסק באמצעות גז.

הרעיון הוא לשמור בליבת התנור את הזכוכית במצבה הנוזלי כדי לאפשר עבודה בכל רגע נתון.

פעם בחמש שנים מושבת התנור לתקופה של חודש לצורך בניתו מחדש ושיפוצו מאחר והוא עשוי מאבני שמוט שלאחר 5 שנים הן נשרפות ומאבדות מיעודן.

לרוב הם עובדים בזוגות.

תמיד דרושה יד נוספת. מאחר והזכוכית בטמ"פ גבוה מאוד ומתקררת מהר יש לעבוד בזריזות.

מעברו השני של התנור ישב פבל, בנו של סטניסלב ברובסקי, עם האייפד שלתוכו צייר את הדמויות שתכנן ומולו בזמן אמת עבדו זוג עובדים שייצרו את הדמות הלכה למעשה.

העבודה סביב התנור היא עבודה בטמ"פ מאוד גבוהות. שאלנו כיצד הם עובדים במקום בקיץ, כי כשמדברים על קיץ אז מבחינתנו מדברים על 30 מעלות. מסתבר כי בקיץ לא חם במקום. בחודש אוגוסט לפעמים הטמ"פ גבוהות אבל עם השנים הם אימצו לעצמם לסגור את המקום לחופשה של העובדים בחודש זה, אבל המקום פתוח למבקרים. את החום הרב שבוקע מהתנור בחודשי החורף הם השכילו לנצל ובנו בעזרת מהנדס חשמל מערכת שמאפשרת העברת החום מהתנור לחדרים הסמוכים ובכך מייעלת את השימוש באנרגיה.

ממול לתנור - עומד תנור "קירור".

תנור שלתוכו נכנס המוצר המוגמר ובאופן הדרגתי לאורך מספר ימים יורדת הטמ"פ ובעצם מקררת את הזכוכית. כשביקרנו בדיוק הוצאו מתוך התנור, באמצעות המגרפה שבתמונה - אותם חלקים צהובים שבודאי הם חלק מיצירה אחרת.

חדר בתוך הסדנא שמוקדש כולו לצבעים ולחומרים המשתתפים בתהליך היצירה.

הצבעים לזכוכית מגיעים למעשה בצורת צינור צבוע (המון גוונים) ובקופסאות משמאל בתמונה - אגרגטים שונים מזכוכית שלמעשה משמשים ליצירת צורות ומרקמים שונים בתהליך העבודה.

מדפים על מדפים של דמויות וצורות שלא נעשה בהם שימוש/נשברו/ לא יצאו יפה וכו.... ללא ספק הייתי מסתפקת גם בשאריות הללו.

בהמשך הסיור, אולם גדול שבו חותכים קצוות חדים עם דיסק ומלטשים את הזכוכית.

וכאן פגשנו בויקטור, בנו הבכור של סטינסלב ברובסקי שהיה עסוק בניקוי מכוניות המרוץ שהכינו.

עזבנו את המקום בשעות הצהריים עם הבטחה שכאשר תתקיים במקום סדנא (מפעם לפעם, לא באופן קבוע מתקיימות במקום סדנאות), כנראה בקיץ - נוזמן להשתתף בסדנא.

מיכוון שהחשכה מגיעה מוקדם חזרנו העירה לסיור קצר בעיר.

בדרך חזרה העירה עוברים תחת גשר הרכבת שבאפליקציית העיר מוגדר כמבנה מונומנטלי שנבנה בין השנים 1844-1846 ונחשב לאחד מגשרי הרכבת הארוכה ביותר באירופה. המונומנט ממוקם מעל נהר הבוב ואורכו 490 מ', גובהו 26 מ'והוא מורכב מ-35 קשתות שהמרחק בניהם נע בין 5 מ' עד 15 מ'.

התמונה השמאלית צולמה מהרכב בנסיעה והתמונה הימנית נלקחה מתוך אפלקיציית העיר.

בחרנו להתחיל את הסיור בעיר במוזאון הקרימקה שהוקם ע"י רשויות העיר ב-1908, נפתח לציבור ב-1911ומאז, כולל בשנות מלחמת העולם השניה, היה פתוח לקהל. במוזאון אוסף של כ- 6000 פריטים.

קצת על קרמיקה, פיסול, חימר ולמה אני אוהבת את זה:

להשכלה כללית - מהי קרמיקה?

קרמיקה היא סוג של אדמה בשם חרסית השייכת למשפחת המינראלים. זו משפחה של חומרים המצויים בטבע כמרבצים טבעיים שנוצרו כתוצאה של פעילות ותהליכים גיאולוגים רבי שנים. החרסית לסוגיה מהווה חומר גלם מרכזי בתערובתו של החומר הקרמי. לחרסית מספר מופעים שבבסיסם יסוד האלומיניום (Al). באופן כללי, החומר הקראמי משלב בין תחמוצת האלומינה (Al2O3) לבין הסיליקה (צורן,SiO2) יוצרת הזכוכית. השילוב ביניהם מאפשר מגוון של תכונות כמו: עמידות בשחיקה, פלסטיות, התרכבות כימית, התקשות במהלך השריפה לקראת התוצר הסופי, עמידות גבוהה בתנאי מזג אויר ועוד. לשני יסודות אלו מצטרפים מינראלים נוספים המאפשרים מגוון רחב של תכונות דוגמת צבעוניות, אופי פני שטח, חוזק ועוד. המאפיין המשמעותי של חומרי הקרמיקה הוא עמידותם בפני טמפרטורות גבוהות של שריפה (950-1700 מעלות צלסיוס). מרבית החומרים האורגאניים אינם עומדים בחום זה. (מתוך אתר מוזאון העיצוב בחולון)

בלהה, אמא של רון-עמי, היתה אישה שאהבתי כמו שאוהבים אמא.

סיפורי הכלה-חמה - ממש לא עבדו עלינו.

היא היתה אמא שניה שלי, חברה שלי, אישה שהערצתי ופשוט אהבתי.

היא היתה אישה שקטה, עדינה, עם עולם נורא נורא מיוחד משלה.

האומנות הקיפה את חייה בכל צעד ושעל - בביגוד, בתכשיטים, בעיצוב הבית, בבחירת פרטים לעיצוב - בהכל. הציגה בתערוכות, נסעה לסדנאות בעולם, היתה מנויה על עיתונים מכל העולם שעסקו באומנות, קראה ספרים בגרמנית, אנגלית ועברית שעסקו בתחום, ליד מיטתה תמיד היתה ערמה של ספרים בתחומי אומנות שונים ובכל פינה בבית - היה משהו שקשור באומנות וביצירה שעסקה באותה תקופה - ציור, תפירה, גילוף, סריגה, אריגה - עד ליום שבו גילתה את עולם הקדרות ובו עסקה עד לפטירתה.

"זה בסך הכל גוש של בוץ, לא יותר מזה" - אמרתי לבלהה בזלזול, לפני שנים רבות, ביום שהחליטה לעבור מציור, אריגה וכל אומנות אחרת שעשתה - ליצירה בחימר.

"סליחההההה???" - ארוך ומלא סימני שאלה, יחד עם מבט נוקב ואינטונציה שהפתיעה אותי - היתה תשובתה.

"אין לך שמץ של מושג מה את אומרת.... עוד במסופוטמיה עבדו בחימר" - ורשפה גיצים של העלבות - משהו שכל כך לא היה אופייני לה.

נבהלתי... זו לא בלהה.... ניסיתי לרכך את מה שאמרתי. לרגע לא חשבתי שתעלב. "מסופוטמיה?" אמרתי לעצמי.... עד לשם היא הגיעה?

לא הספקתי להוציא מילה נוספת והיא שטפה אותי...

"אין לך מושג איך החומר יודע להתאים את עצמו אלי כמו כפפה ליד. עד לרגע שאשרוף אותו הוא רברסבילי ואינסופי. אני יכולה לעבוד איתו, לעצב אותו ובשניה אחת של חרטה - מכת אגרוף קל והכל נמחק, איננו. שניה אח"כ אני יכולה להתחיל הכל מחדש וליצור אלטרנטיבה אחרת למה שרציתי להגיד" - היא ירתה בי.

"העובדה ש-3 מרכיבים בסיסיים יש בעבודה הזו - אדמה, מים ואש - אומרת הכל" - היא הוסיפה ויצאה מהסטודיו.

נותרתי לשבת על הכיסא. מנסה לעכל כל משפט ומשפט שאמרה לי... מסופוטמיה, כפפה, רברסילי, אינסופי אדמה מים ואש....

הרגשתי נבוכה. זה לא היה אופייני לבלהה להגיב ככה ובמיוחד לתת לי נאום חוצב להבות.

אבל הבנתי. הבנתי שפגעתי בנפש האמן שבה. שהשוותי את עולמה הרחב לגוש עלוב של בוץ.

לא ידעתי האם אני צריכה להתנצל, לומר שלא התכוונתי...

והיא, בדרכה שלה, חזרה לסטודיו כעבור מספר דקות, חיבקה אותי ואמרה לי "בואי, ניסע לנתניה, תעזרי לי לקנות קצת גלזורות" - והכל נשכח.

הגלזורה היא עולם של צבעים.

הגלזורה היא החומר איתו צובעים/מכסים את היצירה מחימר.

קיים מבחר אינסופי, מבחינתי, של תערובות מוכנות של גלזורה אבל ברגע שנרכשת שליטה, מיומנות בחומר - נולד עולם חדש של צבע וטקסטורה - וזו היתה בלהה. היא רקחה צבעים, שרפה אותם בתנור בטמ"פ שונות, בפרקי זמן שונים ואם היה צורך היתה שורפת אותם באש חיה בחצר. יצרה מאות של תחתיות לכוס שעליהם מרחה את הגלזורה ושרפה בכדי לבחון את המוצר המוגמר. היו פעמים שלא ידעה לחזור על קסם המוצר הסופי שיצא - וזה היה סוד היופי בעיני.

מי שביקר בביתנו (לפני שארזנו הכל ויצאנו לחיים של נוודות) היה מוקסם מיצירות האומנות של בלהה שמילאו כל פינה ופינה בבית. בכל מקום אפשרי - העמדתי את יצירות הקדרות שלה לראווה. זו היתה עבודה אינסופית לנקות את האבק - אבל הרגשתי שזה הבית שנעים לי לחיות בו. הגוונים, הצורות והצבעים של כל אחת מעבודותיה של בלהה גרמו לי להרגיש שאני חיה בבית חי, עשיר, תוסס, שמח.

כשרון-עמי הציע שניסע לבולסואביץ הוא ידע שאם יחשוף בפני את היותה של העיר - עיר של קרמיקה לא אסרב כלל לנסיעה.

ובמוזאון - אוסף עצום, פריטים מרתקים ולמי שבאמת מתעניין בהיסטוריה ובתולדות הקרמיקה - אני משוכנעת שזה סיור מאלף.

המשכנו לסיור קצר בעיר.

הכנסיה העתיקה שבעיר. נבנתה בתחילת המאה ה-13.לגוף הכנסיה אופי גותי. פנים הנכסיה נבנה מחדש במאה ה-17.

בבניין זה שכנה חנות הספרים והמו"ל של משפחת Appun. ב-1902 קיבל הבניין את צורתו וצבעיו הנאו-גוטיים ונאו-רנסנסים שמשתקפים עד היום. הפך להיות הכולבו האלגנטי והמודרני של העיר באותם שנים.

עוד כמה נקודות חמד בסיור שלנו....

וכמובן שהיינו רעבים....

אנחנו מאוד אוהבים סושי וגילינו שיש בעיר מסעדה של Koku sushi.

אם תתקלו במסעדה שלהם - אתם חייבים לנסות.

היינו במסעדות שלהם בלובלין, בביאליסטוק וגם כאן.

מאוד נהננו.

ועם אותה תמונה שפתחנו את הבוקר - מסיימים את היום.

התעוררנו שוב לבוקר לבן. חוזרים היום לורשה ומאחר והיום קצר וזו נסיעה של כמה שעות - יצאנו מוקדם בבוקר לסיור במפעלי הקרמיקה שבעיר.

את הביקור הראשון שלי בפולין אני זוכרת בעיקר בגלל כלי הקרמיקה המדהימים שראיתי בחנויות. כלי אוכל, כלי הגשה, קישוטים לבית - הכל. הצבעוניות והאיורים - שבו את ליבי.

לכל מפעל - משהו שמייחד אותו ועל פיו הוא מזוהה. בין אם זה צבע או ציור או שבלונה.

בשלב מסויים הרגשתי שהכל חוזר על עצמו כי באמת כמה ניתן כבר לגוון .... אבל אין ספק שזה היה ביקור שווה.