רוטורואה (Rotorua).

יום שבת 4.1.14

עוזבים את הקורומנדל. יורדים דרך צידו המערבי של הקורומנדל, בכביש SH25, חברי היקר, אלא שהפעם הוא יותר סימפטי. עוצרים לנקודות תצפית מדהימות ונוסעים דרומה, לרוטורואה דרך הוט ווטר ביץ (Hot Water Beach).

בדרך... רוכבי אופניים בלי סוף. מוצאים לי את המיץ מקנאה בכל פעם שאני חולפת על פניהם.

תמונות מהדרך.

בתמונה הימנית למטה - זה משהו שלא הצלחתי עדיין לפענח. כל חלקה חקלאית מוסתרת מהכביש במעין קיר ענק וגבוה של עצים/שיחים גזומים באופן שאותו אתם רואים. למה? אין לי תשובה... מעניין.

הוט ווטר ביץ הוא חוף מאוד מיוחד. בין קו המים ורצועת הסלעים שעל החוף קיים אזור חולי אליו מחלחלים מים חמים (חמים??? ... רותחים) מתחת לפני הקרקע. זוהי תופעת טבע ייחודית שצילמתי עבורכם את ההסבר על השילוט במקום.

הסבר גאולוגי על העניין.

ההמלצה היא להצטייד באת חפירה כי צריך לחפור לעומק הקרקע כדי לאפשר למים החמים לעלות לפני השטח. ב -Lonely Plant יש המלצה למקום לשכירות אתי חפירה אבל כשהגענו לא היה לי חשק להתחיל לחפש היכן המקום ואמרתי לרון-עמי – בוא נצטייד בכפות מטבח שיש לנו. רון-עמי הרים גבה, אבל שתק...שלף את הכף הגדולה של הששת. לבשנו בגדי ים וצעדנו לכיוון החוף. הדרך לחוף עוברת בסינגל קצר בסבך היער.

מתלבשים בהתאם...

סינגל קצר בסבך היער בדרך לחוף.

הגענו לחוף ומיד קלטנו היכן מתבצעות החפירות. האנשים רכונים על ארבע או עומדים וחופרים עם האתים. אבל כל את – מלמילאן.... שתקתי, אפילו לא העזתי להגיד לרון-עמי שישלוף מהתיק את הכפות שהבאנו...(ושלא תחשבו שהוא לא צחק עלי אחר כך ערב שלם...). ביקשתי מהקבוצה הראשונה של אלה שחפרו לעצמם בור וישבו בתוכה להכניס רגל רק בכדי לאמת את העובדה שזה חם. וזה היה ממש נעים. חמים ונעים.

התחלנו להסתובב על מנת לחפש מקום לחפור בו. אמרתי לעצמי שאחפור בידיים אבל גם אני רוצה לשבת בשלולית כזו... ג'קוזי במו ידי – נשמע רעיון נפלא. התחלתי פה ועברתי לשם אבל גורנישט – שום מים חמים לא יצאו לי.

זה הנוף במרחק של 10 מטר מקו המים... כלומר בגב שלי כשישבתי בשלולית.

לקח זמן עד שהבנו שהאירוע מתקיים במתחם מאוד צר. שאי אפשר להתפרס על החוף כמו שחשבנו. מיד התמקמתי בין שתי קבוצות שישבו ב"גיגית" שכזו והתחלתי לחפור. פחות משלושים שניות ומים רותחים (אבל רותחים!!!) עלו למעלה. זה פשוט היה מדהים.... תופעת טבע מרתקת. זה התבקש שאחפור סביבי גיגית שכזו ואתיישב בה. רון-עמי עמד וצפה על כולם.... הוא לא מאלה שאוהבים שחול נכנס להם לת.... ואני שחקתי בחול.

אני בשלולית שחפרתי לעצמי...

מה היו אומרים המצילים שלנו אילו נאלצו לשבת כל יום בסוכה שכזו?

ממשיכים בנסיעה לכיוון רוטורואה.

אין סוף של גשרים צרים שכאלה יש כאן. אני הכי שונאת אותם ואתם יודעים למה?

כי חייבים לזכור שמיד בצאתך מהגשר עליך לקחת את הנתיב השמאלי, כי נוהגים כאן הפוך ותמיד בה לי לקחת את הימני... תמיד!

הדרך יחסית ארוכה, יש שפע של זמן, רון-עמי סובל מ"ירקת החמור" – מחלה שחוטף כל מי שיש לו ירוק וירוק וירוק ולפעמים כחול בעיניים. (על שם הצמח ירוקת החמור). שפע של צבע ירוק, על כל גווניו וצורותיו. אנחנו פותחים בדיון.

רענן סיפר לנו שיש אחוז גבוה של מתאבדים בקרב בני הנוער בניוזילנד. הגענו לדיון כי רון-עמי אמר שהוא שוקל התאבדות בגלל ירקת החמור. צחקנו אבל בשלב מסוים הרצנו (מלשון להיות רציניים). האמת היא שאני מבינה את הסיבות הרבות לעניין:

א. אנחנו נוסעים ק"מ על פני ק"מ. בכל עיירה קטנה – 2-3-4 בתים. תתארו לעצמכם את הילדים שלנו רוצים לצאת לשחק עם החברים. איפה ימצאו כאלה? = בידודו חברתי.

ב. מזג האוויר. רון-עמי רואה שמיים קודרים ואפורים וקצת רוח – הוא פורח. אני חוטפת דכאון. לא אוהבת את הסגריריות הזו. אתה מתחיל את הבוקר עם שמש יפה וחום נעים וצ'יק צ'אק הכל מתהפך. ינואר אמור להיות כבר הקיץ הניוזילנדי – ואני לא רואה שזה קיץ אני כל הזמן לבושה כמו בחורף בארץ. האפרוריות הזו, הסגריריות – בהחלט משרה דכאון.

ג. שעמום – כל מרכז ספורט/קולנוע/בה"ס – נמצא במרחק כל כך גדול ולא נגיש – שזה בהחלט גורם חשוב בנושא.

כל ערב הם מלבישים את הסוסים שלהם בחליפות.

הירידה מהקורומנדל לכיוון רוטורואה מאלצת אותנו "לשבור" פנימה, למרכז האי הצפוני דווקא באזור שאומרים שהוא יפיפה. ביי אוף פלנטי – Bay of Plenty. אומרים שזהו אזור של מזג אויר חמים, חופים נהדרים – אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל. צריך לותר.

בעיירה טאורנגה (Tauranga) – אנחנו "שוברים פנימה" לכיוון רוטורואה.

מגיעים בשעת ערב לחניון –

Rotorua Top 10 Holiday Park. 1495 Pukuatua St. Rotorua. Ph: 0800 22 32 67. stay@rotoruatop10.co.nzwww.rotorua10.co.nz

מחנה את מוּ ומיד נפתחות ארובות השמיים. מבינים שיש בעיה כי ענף של העץ מעלינו דופק על הגג של מוּ ולא נותן מנוחה. הגענו מאוחר כשמשרד הקבלה סגור ואין למי לפנות ואין אפשרות להחליף מקום. רון-עמי, שקיבל תפקיד הממונה על החניה מתחיל בתמרונים – זזים ימינה – לא טוב, זזים שמאלה – לא טוב בסוף מחנים את הקרוואן לרוחב והולכים לישון מחוסלים. בבוקר נטפל בבעיה.

יום ראשון 5.1.14

שבתון כאן. דממת מוות. אפילו השכנים ב מוּ-ים הסמוכים לא זזים. נגשים לקבלה לבקש להחליף מקום ובדרך מקבלים שקית מלאה בבורשורים של מה יש לעשות ברוטורואה. האמת – המון.

רוטורואה היא עיר גדולה יחסית בניוזילנד. אומרים שסימן ההיכר שלה הוא ריח הגופרית שנישא באוויר כשמגיעים אליה בגלל שזהו אחד האזורים התרמיים הפעילים ביותר בניוזילנד. האזור גדוש בגייזרים מתפרצים, במעיינות חמים מעלי אדים ובריכות של בוץ רותח.

אני חייבת לציין שלא הרגשנו כלל בריח כשהגענו. לא היה כל ריח של ביצה סרוחה או גופרית – כמו שמספרים. ואולי בגלל הגשם שירד בלי הפסקה. שלפנו את הברושורים ובנינו תוכנית ליומיים של שהותנו במקום.

האמת היא שיצאנו לא מצויידים מספיק טוב. בתיק יש לנו מעילי גשם חד פעמיים - מה שנקרא לבש וזרוק - ומטריה. הכל מצא מקומו בפח אחר כך, כולל המטריה.

מאחר והבוקר היה גשום מאוד, אבל די נעים ולא קר צעדנו במסלול שהומלץ ב-Lonely Plant – מסלול הליכה שממצה את הנקודות העיקריות בעיר.

בטלה סמויה? שיתנו לה ניידת שתיים...

אין איש ברחוב אז מצלמים את עצמנו על חלונות תחנת המשטרה... הם בטוח ראו אותנו מבפנים

בהשראה מאורית - משתטים...

סתם שלולית חמד בעיר

התחלנו ובילינו כמה שעות במוזיאון רוטורואה לאמנות והיסטוריה. המוזיאון שוכן בבניין מדהים ומיוחד שנבנה ב-1908 ושימש בעבר כאתר ספא ונופש. חלק אחד של המוזיאון מציג את אתר הספא כפי שהיה מקובל בתקופה ההיא – על חדריו, על המלתחות והמקלחות ועל אופי הטיפול שניתן כאן (כמו העברת זרם חשמלי באמבטיה כד לרפא "תשישות עצבית"). חלקו השני של המוזיאון מציג את ההיסטוריה והתרבות המאורית כאן ברוטורואה ובחלקו השלישי של המוזיאון מתקיימות תערוכות מודרניות מתחלפות.

חזית המוזיאון. בניין מרשים מאוד.

הביקור במוזיאון נפתח בסרטו של 20 דקות על תולדותיה של רוטורואה כולל התפרצות הר הגעש טאראוורה בשנת 1886 שהייתה אסון הטבע הגדול ביותר בניוזילנד ב-150 השנים האחרונות. סרטון חמוד המשלב אגדות עם ומציאות ונותן למבקר בעיר בפעם הראשונה איזושהי הבנה על האזור וההיסטוריה.

הכניסה למוזאון ותצפית על הגג

תמונות מהספא:

שוטטנו כ-3 שעות במוזיאון ויצאנו להמשך הסיור בעיר.

גם מותר לנוח לפעמים...

מה רון-עמי עושה כשאני נחה?

אני מגלה לכם סוד אבל אל תגלו שגיליתי.... בשנים הראשונות שרון-עמי התחיל לעבוד כמהנדס חשמל היינו צועדים ברחוב ופתאום הייתי מוצאת את עצמי לבד. הייתי "מאבדת" אותו. הוא היה נעלם לי. בהתחלה זה הרגיז, לא הבנתי לאן נעלם אבל עם הזמן למדתי שהוא היה רואה ארונות חשמל או גופי תאורה או משהו ציבורי שקשור בחשמל - והיה הולך לסרוק/ללמוד/לבדוק/לבחון - תבחרו מה שאתם רוצים. שנים שלא פגשתי את "ההעלמות" הזו אבל שמתי לב שכאן - היא חוזרת על עצמה....🙈 🙊 🙉 הבנאדם בסך הכל רוצה ללמוד ואני מייאשת אותו.... 😂 🤣 🤪

הגשם פסק וחזרנו אחרי הצהריים לאתר להחליף את מיקומה של מוּ... זוכרים - העץ דפק לנו כל הלילה בראש...

כשאנחנו יושבים במוּ לאכול או פותחים את החמ"ל אני יושבת ב"כורסא" ורון-עמי על הכיסא שליד הנהג (שמסתובב 180 מעלות). היה נעים וחם וכאמור השמש שוקעת כאן בשעה מאוחרת. מולנו חנה מוּ אחר ורון-עמי, כמו שהוא יודע לעשות "התלבש" על הזוג שמולנו – בעיקר על האישה ועסק בניתוח פסיכולוגי של הזוג. אני בטוחה שהם שיהקו במשך שעות... אני מוכרחה להתוודות שלא ראיתי מחזה שכזה. במשך 4 שעות ספרנו אולי 300 פעם שהאישה קמה מהכיסא והתיישבה בו, הלכה וחזרה, גלגלה סיגריות ועישנה, הורידה סודר ולבשה סודר, החליפה נעליים וגרבה גרביים, שתתה מיץ ומים ויין ובקיצור – מזל שהיא הלכה לישון כי אחרת הייתי הורגת את רון-עמי.

יום שני 6.1.14

קמים למזג אויר נפלא. כמו שאני אוהבת. חם, שמש מחייכת ומצב רוח מעולה.

מתניעים את מוּ ונוסעים 15 ק"מ דרומית לרוטורואה. עוברים על פני שני אגמים – האגם הכחול והאגם הירוק (והם באמת ירוק וכחול) ומגיעים לכפר הקבור טה ווירואה (Buried Village of Te Wairoa).

רון-עמי הצליח לצלם תמונה פנורמית מדהימה של שני האגמים - הירוק והכחול יחד...

הכפר נקבר תחת ערמות אפר וולקני ברעידת האדמה שלוותה בהתפרצות הר הגעש טאראוורה בשנת 1886, שהיתה כמו שכתבתי, אסון הטבע הגדול ביותר בניוזילנד ב-150 השנים האחרונות. בכפר היה מלון מפואר באותם הימים שאליו היו מגיעים תיירים מכל קצות העולם על מנת לנפוש במה שהיה אמור להיות מוגדר כפלא השמיני של העולם – הטרסות הוורודות והלבנות. טרסות שהיו עשויות מינרלים והכילו בתוכם מים שפרצו ממעמקי האדמה והלכו והתקררו מטרסה לטרסה ואנשים פשוט נהגו להתיישב בהם – בדומה למה שאנחנו עושים בים המלח. התפרצות הר הגעש קברה את הכפר ולכדה את יושביו – מאורים ואירופאים גם יחד. עבודות שחזור וחשיפת הכפר שנעשו, יחד עם סיור מלווה במדריכה מאורית מקסימה, שאבותיה היו מבני השבט ששלט כאן באותה תקופה, מעניקים למקום תחושה של חזרה אחורנית במסע בזמן. המדריכה המלווה אותנו בסיור שילבה את הסיור יחד עם אגדות עם (שחלק מהם ראינו בסרט במוזיאון). בסיום הסיור בחרנו להמשיך מעבר לכפר למסלול הליכה נחמד מאוד בתוך היער אל מפל טה ווירואה שבו צונח נהר וויירואה מגובה של 30 מטר.

שלט והכניסה הרשמית לאתר (שתי התמונות העליונות).

תמונה תחתונה משמאל - "על ההתחלה"- כדי שנקבל מימדים נכונים על עומק הלבה שקברה את הכפר. מימין כך מוצגים השחזורים בכל האתר שנחפר.

שליש קנו שמצאו, כלים אישיים והמדריכה שלנו.

יורדים למפל, ספסלים ושמש - זה המתכון להנאה... ורן-עמי מתחרפן קצת מהשמש הזו...

המפל בכבודו ובעצמו.

חזרנו לאתר הקרוונים ¼ שעה לפני שבא אוטובוס לאסוף אותנו לסיור בטה-פויה Te Puia מרכז תרבות מאורית ואתר הגייזרים הגדול ביותר בניוזילנד. היינו כבר בחוויה מאורית שכזו אם אתם זוכרים – בוויטאנגה (בפוסט על בי אוף איילנד), אבל הפעם רצינו לבקר באתר הגייזרים והייתי מוכרחה לבוא לידי סיפוק בהבנה מה זה האנגי. כל הזמן מדברים כאן על ארוחת "האנגי"-ארוחה מאורית אותנטית שמבושלת מתחת לפני הקרקע ומנצלת את הפעילות התרמית שבמקום – ושאני לא אבדוק במה דברים אמורים?

נאספנו על ידי האוטובוס שהתמלא מהר מאוד בתיירים כמונו. הגענו למקום והמדריך שליווה אותנו העמיד אותנו מול השלט שמלמד על שמו של המקום – במאורית - טה פקרוורווטנגה או טה אופה טאווה אה וואהיאאו TE WHAKAREWAREWATANGAOTEOPETAUAAWAHIAO Gathering Place For the War Parties of Wahiao The– באנגלית, ובעברית לעם - "כינוס חבורת הלוחמים של וואהיאאו". המדריך ניסה ללמד אותנו לקרוא את הכתוב תוך כדי הסבר שעד להגעת האדם הלבן לא היתה למאורים יכולת ביטוי בכתב אלא בציור ובהעברת ידע בע"פ. כשכבר החלו לכתוב היה האלף בית שלהם מבוסס על 14 אותיות בלבד וזו התוצאה.

בכנסיה (משמאל) ומימין - תתחילו לתרגל בבקשה...

יש באתר יותר מ-500 גייזרים קרים ורותחים והמפורסם שבהם נקרא פוהוטו – גייזר המתפרץ עד 20 פעם ביום ובמהלך כל התפרצות יורק סילון מים לגובה של עד 30 מטר. תדירות הופעותיו של הגייזר משתנה בהתאם למזג האוויר. בימים גשומים יותר – הופעותיו רבות יותר. ריח הגופרית מופיע לעיתים אבל נסבל בהחלט. המשכנו את הסיור לשני אגפים שונים בבה"ס שקיים במקום לשימור התרבות המאורית – האחד מלמד גילוף בעץ והכרת הסמלים המאורים שבחריטה והשני תרבות האריגה והקליעה כפי שהיה מקובל באותם ימים. בהמשך סיירנו באתר לשימור הקיווי – במקום חי זוג אחד בודד שמסופקים לו מיטב התנאים להתרבות.... בתקוה ביום מן הימים לדור המשך.

זה היה בוץ מבעבע ורותח... פשוט תופעה מדהימה

לקראת ערב צפינו שוב במופע תרבות מאורית (שנהניתי ממנו פחות מהקודם, אולי בגלל שכבר נחשפתי לעניין בפעם הקודמת) ולאחריו הוזמנו לארוחת הערב כשקודם לכן צפינו בהוצאת הארוחה מהאדמה. חשבתי וציפיתי לגדולות ונצורות בעניין.... זה היה בסך הכל עוף בגריל.

בתוך המתחם מחזיקים המאורים 2 בתי ספר שהצלחנו לבקר בהם - האחד ללמוד אומנות הגילוף והשני אומנות האריגה.

במקום הסמוך כנראה לאחד מהגייזרים, במקום חם מאוד, בנו תנור מתחת לאדמה ואליו מכניסים עופות, חזיר ותפו"א לבישול ארוך. כשנכנסנו לאולם (היינו כ-130 איש שנכנסו בשקט, בנימוס, בצורה מסודרת להפליא) ששימש חדר אוכל – היה המקום מסודר להפליא לארוחת ערב. הארוחה היתה בסגנון בופה, טעימה להפליא, עשירה מאוד אבל לא היה בה שום דבר שיכולתי להבין ממנו שהוא מאורי אופייני. בישול מתחת לאדמה? אני עד היום זוכרת את הסרט הזוועתי שאורנה אחותי הראתה לי על חג הקורבן של השומרונים ואיך בושלו הכבשים בבור מתחת לאדמה.... זה אותו מטבח....

משמאל למעלה - כך נראה הבור (נקי, מסודר) שניה אחרי שהסירו מעליו את דלתות הברזל, מימין - ואחרי שהורידו ממנו את השקים ששמרו על החום (השמיכות על הסיר של הצולנט בבתים המסורתיים... דומה? דומה...)

התמונה היחידה מחדר האוכל שהיה מסודר להפליא

אני כן חייבת לציין שפעם ראשונה אכלתי מרק מגרגיר הנחלים - והוא היה אדיר. לא ידעתי ממה המרק עשוי ותפסתי שיחה עם השף. לא ידעתי איך אומרים גרגיר הנחלים באנגלית והוא לא התעצל, הלך למטבח וחזר עם העלים. המתכון יגיע בהמשך – ואז אשתף אתכם. הקינוחים – היו משהו נפלא. במיוחד גלידת הווניל עם רוטב פטל שהוא הכין.... ללקק את השפתיים.

במהלך הערב יצרנו קשר עם זוג צעיר נחמד מאוד שהגיע אתנו בהסעה. זוג איטלקים שיצאו לטיול עם ילדיהם (תאומים בני 5). גרים בצפון איטליה, בגבול האוסטרי. הייתי מוכרחה להחמיא להם על אורך הרוח והסבלנות ובכלל, על הבחירה, לצאת לטיול שכזה עם ילדים קטנים. אנחנו אף פעם לא העזנו (לא נכון... העזנו שלוש פעמים, הראשונה, האחרונה והאחת יותר מידי.... נכון ילדים? נכון). סבינה, הבחורה הייתה פטפטנית באופן כזה שכשנפרדנו צלצל לי קולה באוזניים עוד שעה ארוכה. ברלוסקוני והשפל הכלכלי באיטליה, האבטלה הנוראית, המסים הכבדים (הם משלמים 65% מס הכנסה ו-22% מע"מ) מביאים אותם להחלטה לעזוב את איטליה ולעבור 500 מטר צפונה מהם – לאוסטריה. נהלנו דיון על מתח בחיים ועל קשיים והיא הסכימה אתנו ששלנו הרבה יותר בלתי נסבלים משלהם. היא הבטיחה שתבוא לבקר אותנו בארץ כשלא יהיה מתח בטחוני....

ובסיום הערב, דקה לפני שיוצאים מהמתחם עוברים ליד אבן ענקית שהאמונה המאורית אומרת שאם אתה מניח עליה שתי ידיך בעזיבתך את המקום - תבורך לבריאות ואריכות ימים וכו'. אז מה? - לא נניח?... הנחנו.

לילה טוב.

יום שלישי 7.1.14

התחלנו את היום בחוויה אמיתית. שיחקנו כמה שעות של "טרזן וג'ין על העצים".

מצאנו באתר הקרוואנים ברושור שמזמין לחוויה של כמה שעות של טיול בינות העצים באמצעות אומגה– Rotorua Canopy Tours. נקשרים ו"עפים" מתחנה לתחנה. זה לא היה סתם טיול. זה היה טיול עם מסר. מסר של שיקום ושימור היער, של מלחמה אקולוגית במזיקים, בהתמודדות עם הפוסום – המזיק מספר אחת של הקיווי, הציפור הלאומית של ניוזילנד. למדנו שבעבר, עם התיישבות המאורים בניוזילנד מנתה אוכלוסיית הקיווי כ-12 מיליון פרטים לערך והיום היא עומדת על כ-7,000 פרטים בלבד. הגעתו של האדם הלבן לכאן הביאה בעלי חיים כמו הפוסום שהפך עם השנים מיצור צמחוני לטורף והחל לאכול את הביצים של הקיווי ואת הקיווי עצמו. העלמות הקיווי היא רק דוגמא להעלמות החי בניוזילנד. למדנו גם שכיום מונה אוכלוסיית העופות בניוזילנד רק כ-40% ממה שמנתה בעבר.

חברת Rotorua Canopy Tours הקימה פרוייקט של פיזור מלכודות ביער ללכידת הפוסומים. במהלך ה"טרזן על העצים" היו תחנות של הסבר על החי והצומח, על פרויקט ההדברה של הפוסום (ת'אמת.... היא מה זו חיה חמודה הפוסום...) וכיצד הפרויקט הזה עתיד לגדול ולהתפרס.

הזמנו לקסדות שלנו מצלמות שתצלמנה את החוויה. אני צילמתי את רון-עמי – ולהפך. הטיול מתנהל עם קבוצה של 10 איש ו-2 מדריכים. היינו הקשישים שבקבוצה – אבל הכי גזעיים. צחקנו, התבדחנו על חשבון האחרים והיה שת"פ מאוד נחמד עם האחרים – שכל אחד ממקום אחר בעולם – קנדה, שוויץ, שבדיה, אוסטרליה וישראל.

במהלך הנסיעה ליער (15 דקות) עשינו שיחת הכרות של המשתתפים בקבוצה. התבקשנו להציג את עצמנו ולהגיד מי הוא "הגיבור" שלנו.

רון-עמי שכח שיש לו עסק עם חברה צעירים ואמר להם שהגיבור שלו הוא סטיב אוסטין (ילדים... מי יודע מיהו סטיב אוסטין?) ואחרי שאיש לא הגיב הוא הבין שהם לא יודעים מיהו אז אמר: מק-גאיוור. (ילדים... מי יודע מיהו מק-גאיוור?). גם את זה הם לא ידעו.... וזה כבר הפך לדיון שלם שכולנו התפוצצנו מצחוק מהדמויות של רון-עמי. זקן זקן – אבל השכיב את כולם מצחוק.

היה נחמד לראות ניוזילנדים מתמודדים עם השם שלי. להגות את השם – זו חצי צרה, להסביר להם מה הפרוש – צרה שלמה. אחרי שהתפשרנו על חיה הסברתי להם שבעצם אני רוצחת.... דום שתיקה בקבוצה. הסברתי להם שאני רצחתי את סיסרא.... 10 זוגות עיניים ננעצו בי ולא ידעו על מה אני מדברת. רון-עמי שלח אותם לקרוא את התנ"ך... (אני אעזור לכם – יעל, אשת חבר הקיני... מים שאל – חלב נתנה... זוכרים? לא?....יאללא ללכת לקרוא. בחינה כשאני חוזרת...)

כך זה התחיל בבוקר. כל אחד מקבל אייפד ועליו למלא פרטים שמסירים אחריות מהחברה כמובן בכל מצב... מבט על המסלול וקדימה - לרכבים, נוסעים לשטח.

הסברים על הפרוייקט האקולוגי שלהם ועל המלכודות שהם מפזרים בשטח.

צועדים אל נקודת ההתחלה

ומתחילים...

קצת מבולגן בהתחלה... עד שהבנו שלא להזיז את הראש כל כך הרבה... 😜😜😜

מסיימים בשעת צהריים. צריכים להגיע לחניון הלילה – טונגארירו. מרחק של כ-180 ק"מ. לא רציני. מוּ עושה את זה בקלות אבל לפני כן – צריך לעבור בסופרמרקט. למלא את המזווה כי בשבוע הקרוב לא צפוי שניתקל בסופר גדול.

וכאן המקום להקדיש כמה מילים לנושא המזון:

אז האוכל בניוזילנד – יקר. אפילו יקר מאוד. הניוזילנדים אוכלים מאוד לא בריא. כמו האמריקאים. המקררים מלאים בקופסאות ענקיות של חמאה ומרגרינה כשלא אחת יוצא לנו לראות אותם אוכלים ארוחת בוקר – ערמה של טוסטים עם חבילה של 1 ק"ג חמאה וריבה. אין כמעט מוצרי חלב דלי שומן, המיגוון דל מאוד (יחסית למה שיש לנו בארץ). קורנפלקסים – אני שוקלת לשלוח להם תמונה של מדף הקורנפלקסים בארץ שידביקו ליד המדף שלהם ואז אולי תקום תנועת מחאה בעניין. עלוב ודל שפשוט לא יאמן. בשר – יש רק טרי. הם לא מוכרים בשר קפוא והטרי שנמכר, נמכר מוכן בתוך מארזים – לא כמו בארץ שהקצב חותך לעינך ואתה רב אתו שעה על השומן שהוא משאיר/חותך, או על גודל החתיכות - וכל אלה שעומדים מאחוריך בתור מתעצבנים. המון מוצרים מעובדים ומוכנים – רק לטגן ולאכול.

הפירות והירקות מאוד יקרים. אהבתי שהם מוכרים כמעט כל דבר – חצוי. חצי כרוב, חצי כרובית – למי שלא צריך את הכמויות הגדולות זה ממש יתרון. הבטטות שלהם – מגעילות. לא אוהבת. אגסים – מצוינים (יבוא מארה"ב). מלפפון – יקר בטרוף.

פירות יבשים – מכה! אפשר לפשוט את הרגל במחירים שלהם. פי 2 ואפילו פי 3 ממה שמוכרים בארץ.

מסקנה – אין לנו על מה להלין. יש לנו ארץ זבת חלב ודבש בענייני אוכל. שפע כמו שיש לנו – עוד לא ראיתי בשום מקום.

קנינו – לחם, יוגורטים, חלב, גבינה, נייר טואלט, נייר מגבת, קצת פירות וירקות, סודה, פירות יבשים, "קצת" נישנושים לרון-עמי, בייגלה (יששששששששששששש.... מצאתי בייגלה....כמה חיפשתי – ויש רק שמיניות!, אין צורה וטעם אחר. רק סוג אחד), "פליט" נגד מרחפים למיניהם (שמלחיצים את רון-עמי כל הזמן), מעט בשר – ושילמנו כ-600 ₪.... מוגזם!

מסיימים – והשעה 17:30... התמזמזנו יותר מידי. צריך לנוע ליעד הבא – טונגארירו.

נסיעה חלקה ונעימה. בשלב מסוים מביטים קדימה ומרגישים שבריאת העולם או שסוף העולם - מתרחשים מולנו. הצלחנו לצלם –

השמים התקדרו, הכל הפך בפתאומיות סגרירי ואפור. ההרים הגבוהים (שלושת הרי שמורת הטונגארירו) נעלמו מענינו ואמרתי לרון-עמי שנראה לי שמחכה לנו "אחלה" ביקור בטונגארירו.