מילפורד טרק

יצאתי למילפורד טרק בתאריכים 2-5/3/2014.

ההחלטה לצאת למילפורד טרק התקבלה חצי שנה לפני שהגענו לניוזילנד. ידענו שהדבר מצריך הרשמה מוקדמת אבל כשנרשמנו לא תארנו לעצמנו שגם חצי שנה זה פרק זמן לא כל כך מספיק.

חצי שנה לפני הנסיעה, הטיול שלנו לא היה מאורגן לפרטי פרטים, וגם לוח הזמנים איך מה ומתי לא היה ברור. אבל להירשם לטרק היה צריך, ואחרי כמה דיונים על המסלול החלטנו להירשם אליו לקראת סוף הטיול. משם נעשה דרכנו חזרה לאוקלנד – לטיסה הביתה, ואם יישארו קצוות פתוחים – מקומות שלא היינו בהם, נשתדל לעבור דרכם בדרך חזרה לאוקלנד.

כשנרשמנו לטרק היה קשה להבין מהאינטרנט איך ומה עושים במדויק. הלכנו עם ההיגיון, חפרנו וחפרנו באינטרנט ולמענכם אני מפרטת את התהליך:

נכנסים לאתר האינטרנט של ה-DOC (ראשי התיבות של Department of Conseveration) זו המחלקה בממשלת ניו זילנד שאחראית על שימור אתרי הטבע – בדומה לרשות שמורות הטבע בישראל אך עם הרבה יותר סמכויות.

זהו דף עשרת הטרקים הגדולים של ניוזילנד (New Zealand Great Walks).

הקלקה על המילפורד טרק בתחתית הדף תביא אתכם לעמוד הבא:

מצד ימין של הדף תבחינו בכותרת – Book online. הכנסו פנימה והקליקו את התאריכים שברצונכם לצאת לטרק.

שימו לב שאם לא תרשמו חצי שנה ויותר מראש, הסיכוי שתמצאו מקום – קלוש מאוד. לעיתים שווה להירשם זמן רב מראש, גם אם טרם הושלם תכנון הטיול כולו וגם אם טרם הגעתם בתכנון לאזור המילפורד. שווה לנסות ולתכנן בהתאם למועד אליו נרשמתם. בכל זאת, מגיעים לקצה העולם וככל שמתקרב מועד הנסיעה לניוזילנד תתאימו בפרוט את הלו"ז. והיה ולא, קיימת מדיניות ביטול והחזרת התשלום – אז לדעתי שווה.

והיה והתאריכים פנויים – יפתח המסך הבא:

תמונה זו עדכנתי עבורכם עכשיו מאחר ואתר ה-DOC השתנה מאז 2013. מכאן ואילך אתם צריכים לבחור כרטיסים.

סה"כ הבחירות צריכות לכלול:

הסעה מ- Te Anau ל- Te Anau Downs, הפלגה של שעה לתחילת הטרק, הרשמה לבקתות הלינה בטרק עצמו, הרשמה להפלגה מסיום הטרק לתחנת המילפורד סאונד ולסיום הרשמה לאוטובוס חזרה ל- Te Anau. היה קשה להחליט לגבי השעות שאליהן נרשם וגם פה החלטנו – הולכים על יציאה הכי מוקדמת וחזרה הכי מאוחרת. החלטה שהתבררה כנכונה מאוד בהמשך.

הגענו ל- Te Anau יומיים קודם ליציאה לטרק. היה עלינו לעבור דרך משרדי ה-DOC על מנת להמיר את טופס ההרשמה ל-7 כרטיסים נפרדים – להסעות, להפלגות וללינות בטרק.

כאלה 7 כרטיסים קיבלתי במשרדי ה-DOC

הם היו מאוד אדיבים ונעימים. מיכון שבחרתי לצאת לטרק לבד העזתי לשאול את הפקידה האם היא יכולה לגלות לי אם בתאריך שבוא אצא רשומים ישראלים נוספים. בכל זאת, על אף ההחלטה האמיצה שלי לצאת לבד – קינן בי איזשהו חשש וחשבתי שארגיש "קצת" יותר בטוחה אם אדע שיש עוד ישראלים יחד איתי. השאלה שלי קצת הפתיעה אותה אבל התנצלתי והסברתי מדוע אני שואלת. מערכת המחשוב שלהם לא אפשרה לה לענות לי מידית והיה עליה לחפש. היא הייתה מאוד עדינה בתגובה ואחרי חיפושים במסכים שונים היא אמרה לי בעדינות – "כן-אמורים להיות". "האמורים" נבע מהעובדה שעד שלא ממירים את טופס ההרשמה מהאינטרנט לכרטיסים, אתם בבחינת לא רשומים סופית לטרק. מאוחר יותר התברר לי כי הישראלים שהיו רשומים לטרק המירו את טופסי ההרשמה מהאינטרנט לכרטיסים רק בבוקר היציאה.

ערב קודם רון-עמי אורז לי את התיק. הוא אומר שהוא מרגיש כאילו הוא שולח אותי לטירונות. אני מתה על האריזות של רון-עמי. תמיד נשאר בסוף מקום. הכל מדויק ומדוד, הזויות של כל דבר תואמות, דברים חופפים ואין מקום מבוזבז חלילה. התרמיל עצמו תרמיל של 60 ליטר. התלבטנו איזה גודל לקנות ובסופו של דבר קנינו אחד גדול ואחד קטן יותר. סיכמנו ששניהם יחד יענו על הצרכים. אבל, מכיוון שיצאתי לבד היה עלי לסחוב את הגדול יותר.

ציוד שלקחתי :

שק שינה.
שמיכת פליז קטנה שקנינו בניוזילנד ומיועדת להיכנס לשק שינה (והייתה ההצלה שלי...).
ביגוד טרמי,
גרבים לבנים וחולצות X 3 – אחד לכל יום.
זוג מכנסי טיולים אחד.
חליפת גשם, (חולצה ומכנסים).
חולצת פליז אחת וז'קט פליז נוסף.
כובע שמש, כובע חם, אוזניות מחממות, צעיף, כפפות מחממות וכפפות צעידה.
6 מגבות קטנות בגודל 25X25 ס"מ (כשקר ואני מתחילה לעסוק בפעילות ספורטיבית נפתח לי "ברז האף", ללא שליטה, ואני זקוקה למטפחת. רון-עמי החליט לקנות מגבת טיולים וגזר אותה לקוביות בגודל הנ"ל. נתן לתום לתפור שוליים וככה אני מכניסה אותם לכיס ובשעת הצורך משתמשת. זו הייתה הצלה עבורי. אתם לא מתארים לעצמכם כמה היה קשה לי להוציא טישו ולעשות בו שימוש במזג האוויר שהיה לאורך הטרק. מעבר לזה, חלקן שימש לי מגבת פנים וידיים וכמובן מגבת מטבח. לא היה צורך במגבת רחצה כי אין איפה להתרחץ... כן כן, 4 ימים לא התרחצתי).
מקלות הליכה.
נאד מים של 3 ליטר שנכנס לתרמיל, כוס שתיה, סכום, סיר קטן לבישול, גפרורים, פנס ראש, דפי סבון רחצה (לא שווה), מברשת שיניים ומשחת שיניים קומפקטיים, אקמול, אולר, עזרה ראשונה, קרם פנים בקופסא קטנה, שפתון, רולר נגד יתושים, כיסוי ראש נגד יתושים (מיותר), שקיות זבל ו-2 שקיות חימום (ועל כך ביום ג' של הטרק).
פלאפון ששימש כמצלמה ומטען סולרי לפלאפון עם החיווט שלו.
וכמובן – אוכל...

האוכל זהו פרק בפני עצמו – אני יודעת שאני בעייתית באוכל ומצד שני אני מכירה את הגוף שלי ויודעת כמה אני רעבה במהלך פעילות ספורטיבית ואיך הגוף שלי מגיב במצבי מאמץ. ההכרות העמוקה הזו עם הגוף הייתה כאן יתרון אדיר – כי התכוננתי להכל. מה ששכחתי זה שאני יוצאת לבד ורון-עמי דואג שלא אהיה רעבה.... ולאורך כל פרק זמן אריזת האוכל אמר לי על הדברים "קחי עוד אחד, לא יזיק"... לי זה הוסיף משקל בתרמיל אבל לאחרים זה הועיל (ועל כך בהמשך).

בשעה 07:00 - ארוחת בוקר – לקחתי שקיות קווקר אישיות שפשוט מוסיפים למים רותחים ומתקבלת דייסת קווקר. הוספתי לזה בננה גדולה ויחד עם שתי כוסות תה צמחים הייתי שבעה ומוכנה לצאת לדרך (כלומר לקחתי 3 בננות).

בשעה 10:00 – שתיתי שקית גרבר נוזלית של ילדים בטעם פירות – 350 קלוריות לשקית....

בשעה 12:00 – חטיף אנרגיה.

בשעה 15:00 – תפוח או 2 פרוסות לחם וקפסולת ממרח נוטלה אישית (כמו שיש בבתי מלון).

בשעה 20:00 – ארוחת ערב – שקית מרק נמס בכוס, שקית נודלס שמוכנה בשלושים שניות במים חמים, קופסת טונה וביצה קשה (הכנתי מראש 3 ביצים קשות).

לקחתי גם גזר ומלפפון לארוחה כל יום (כלומר סחבתי 3 גזרים ו-3 מלפפונים) ולקחתי בחישוב האוכל 2 שקיות נודלס ליום כלומר סחבתי 6 שקיות כאלה....

בנוסף – הכנתי לי מראש שקיות של 300 (!) גרם תערובת פירות יבשים ליום, שהייתה מונחת בכיס וממנה "תדלקתי" את הגוף ברגעים שהיה לי קשה.

רון-עמי ארז לי את התיק...

יום א' לטרק:

יוצאת בשעה 09:00 ממו.

רון-עמי מתעקש לצלם אותי (הלוא אני יוצאת לטירונות....).

בשער היציאה מהפארק אני פוגשת 4 גברברים רעשניים שעל פי התרמיל על הגב אני מנחשת שהם יוצאים לטרק יחד איתי. אחד מהם פונה אלי ושואל אותי אם אני יוצאת למילפורד. אני עונה שכן והם פותחים בשטף דיבור אנגלית ניוזילנדית שקשה לי להבין מה הם אומרים. אני עונה "שאני רואה שיש לכם מצב רוח טוב" ומדבריהם אני מבינה שהם "מתודלקים" מאוקינוס של בירות ויין ששתו כל הלילה.

צעידה של חצי שעה ואנחנו מגיעים למשרדי ה-DOC משם יוצאת ההסעה.

האוטובוס בחניה ואני נעמדת בצד בסמוך ל-3 נשים שנראות פחות או יותר בגילי ויכונו להלן – "הגרציות שלי" – איילין ולינדה (שתי אחיות ג'ינג'יות טיפוסיות) ואן, חברה של לינדה.

עולים לאוטובוס, הנהג תולש את הספח של הכרטיס הראשון בסדרת הכרטיסים... זהו, מתחילים לנוע – אי אפשר להתחרט.

אני יושבת בצד וכנראה שהמבוכה שלי בלטה, איילין פונה אלי – "את לבד?" "כן" אני עונה. "יופי... תצטרפי אלינו" היא מציעה – וכך נשבר מידית הקרח ומצאתי לי חברה מקסימה ונעימה מאוד למשך ארבעת הימים הבאים.

נסיעה של חצי שעה ומגיעים למעגן המעבורת ב- Te Anau Downs. שובר כרטיס מספר 2 נתלש ויוצאים להפלגה של כשעה שתביא אותנו לתחילת מסלול הטרק.

מזג האוויר גשום וקר.

התמונות צולמו בצבעוני אבל היה כל קר קודר ואפרורי... מים והרים מסביב.

המעבורת מתקרבת לנקודת ההתחלה...

המעבורת מגיעה ליעדה ואנחנו יורדים.

קפטן המעבורת מבקש מאתנו להמתין ושולף ארגז שלתוכו נשפכת תמיסה כלשהיא. הוא מבקש מכל אחד ואחד לטבול את הנעלים ואת מקלות ההליכה (למי שיש) בתוך הקופסא. זה מזכיר לי את מה שעושים בהתפרצות מחלת הפה והטלפיים. מסתבר שזה ניסיון למנוע מלהכניס מחלה שתוקפת את העצים ברחבי האי ומשום מה עדיין לא הגיעה לאזור הפיורדלנד. הוא לא הבחין שטבלתי גם את מקלות ההליכה שלי והחזיר אותי לטבילה נוספת – על מנת שיהיה בטוח שהכל כמו שצריך... כל הכבוד!

טובלים נעליים, מקלות הליכה וממשיכים הלאה.

מצטלמים ליד שלט תחילתו של המסלול. מי מארח לנו חברה? זבובי החול הטורדנים.... מכה שלא כתובה בסרטים. מיד מתמרחים והמזל שקר ואני לבושה כמו שצריך. איילין לבושה במכנסים קצרים והזבובונים עוטים על רגליה. אני שואלת אותה אם זה לא מפריע לה והיא מחייכת, מוציאה ספרי עם חומר נגד זבובונים, מרססת כמות אדירה – וממשיכה הלאה.

בתחילתו של המסלול וזבובי החול הטורדנים...

אני צועדת עם שלישיית הגרציות שלי, מתחילים במילות נימוסין כשכמובן אני צריכה ללמד אותן איך אומרים את שמי (ועד סוף המסלול הן לא הצליחו להגות אותו כפי שצריך). 10 דקות לאחר תחילת הצעידה אנחנו חולפות על פני בקתות. אני מתפלאת – כבר הגענו? איילין צוחקת ואומרת לי שאלו הבקתות של העשירים. העשירים?

בקתות לעשירים

מסלול ההרשמה שלנו מאפשר ל-40 איש בלבד לצעוד בכל יום במסלול. מספרם מוגבל בגלל מספר המיטות שיש בכל בקתה במהלך הדרך. הייתה אפשרות להגדילן ולאפשר ליותר צועדים לצאת בכל יום אבל מדיניות ה-DOC היא לשמר את הטבע ולא להציף את המסלולים באנשים. במקביל למסלול שלנו יש מסלול "לעשירים" כאלה שמשלמים קרוב ל-2,200 דולר ניוזילנדי (אני שלמתי רק 350 דולר ניוזילנדי), ישנים בבקתות מפנקות – מיטות נוחות, מצעים לבנים, מקלחות בכל חדר, ארוחות מפנקות ולמעשה הם אינם סוחבים את ציודם עליהם. יש מי שסוחבים עבורם.

איילין היתה במסלול הזה לפני כ-25 שנה. זיהתה את המקום, אמרה לי שפעם הייתה לה אפשרות כלכלית אבל היא לא זוכרת כלום מאז....

אז חלפנו על פני הבקתות ומשם היה עלינו לצעוד כ-5 ק"מ עד לבקתה שלנו. לאורך כל הדרך יורד גשם אנגלי. קר. הצעידה מחממת, התרמיל יושב טוב על הגב.

מתקרבים ליעד הראשון...

ומתגלה לענינו התחנה הראשונה. הבקתה ללילה הראשון.

השעה מוקדמת – 15:00. הכרות עם המקום.

על דלת המטבח דף עם הנחיות מה עלייך לעשות עם הגעתך.

עליך לבחור מיטה, על המיטה מוטבע מספר. על הדף שורות עם מספרים – ואלה הם מספרי המיטות. עליך לרשום את שמך ליד מספר המיטה בו תלון, עליך לשלשל לקופסא את שובר הלינה שלך לאותו לילה (כרטיס מספר 3) ולציין את מספר ההזמנה שלך לטרק. בערב עושה הרינג'ר של הבקתה הצלבה בין כל הפרטים לרשימה שלו וככה ידוע האם הגעת לבקתה או נעלמת בדרך..... על הדלת שלט נוסף שמודיעה שבשעה 17:00 יוצא הרנג'ר לסיור של כשעה וחצי להכרות עם המקום ומי שמעוניין – שיצטרף.

אסור להיכנס עם נעלי ההליכה לחדרים. צריך להשאיר מעילי גשם, מקלות הליכה ונעלים מחוץ לחדרים. המיטות בחדרים – קומותיים. המזרונים – מצופים ניילון מרעיש ומעצבן. הגרציות שלי בחרו חדר שבו לשלושתן הייתה מיטה בקומה א ומאחר ורציתי להיות בחברתן – עליתי לקומה ב'. לא פשוט... מימי לא ישנתי בקומה ב' (גם בצבא לא) ויצא שבשלושת הלילות ישנתי בקומה ב' – ומבטיחה יותר לא לישון שם....

חדר השינה.

עוברים למטבח. הכרות עם האנשים מסביב. ארבעת הגברברים שלי מהבוקר יושבים כבר במטבח עם פחיות בירה, קולניים. חלק מהאנשים קוראים ספר או מחזיקים באייפד (בימים שאחר כך הצטערו שסחבו איתם), שיחות הכרות. לשולחן שלנו מצטרפים 2 גברים – האחד נראה לי באמצע שנות ה-20 שלו והשני בשנות ה-40 שמאוחר יותר למדתי ששמו מייקל. מייקל נראה לי מיד כמישהו שלא שייך למקום. שמן, נראה חולה ואני לא הבנתי מה הוא עושה שם...

המטבח והגרציות שלי בהכנה משותפת של האוכל

ופתאום, מה קולטות עיני?

את הפתק שסיפרתי לכם שראיתי מונח במשרדי ה-DOC בדונידין. אז הפעם צילמתי לכם אותו. הגרציות שלי הבחינו שקראתי אותו בשקיקה, שאלו לפשר העניין – והתביישתי להגיד שזה כתוב במיוחד בעברית.

בשעה 17:00 – פוגשים את הרנג'ר. בחור חביב בשנות ה-40 לחייו שמספר שאחת לשבוע הוא נע מבקתה לבקתה במסלול הזה או במסלול אחר וזו עבודתו. בהמשך למדנו שלעיתים זו לא עבודה פשוטה בכלל... יצאנו לסיור בשטח, הסבר על הטופוגרפיה של המקום, האקלים (בשנה יורדים שם 8,000 מ"מ של גשם... שמונת אלפים... לא טעות), החי והצומח.

מאזינים לרנג'ר

הנוף מסביב

ואם תתאמצו תראו את הסלע במרכז התמונה – בימים סואנים המים מכסים אותו.

יש משמעת סוללה – לקחתי את הנייד שלי כמצלמה (ועל כן גם התמונות אינן משובחות). אין אפשרות לטעון שום מוצר חשמלי כי אין שקעים בבקתות. רון-עמי צייד אותי במטען שנטען בשמש אבל בכל זאת... זה צריך להספיק ל-4 ימים.

בשעה 19:30 – שיחה עם הרינג'ר במטבח. מסביר מה צפוי לנו מחר במסלול, מעדכן אותנו על מזג האוויר הצפוי (גשום כל היום, 9 מעלות), מתברר כי חסרים 4 נרשמים. לא הגיעו ובערב הוא קיבל דיווח שהן (4 בחורות אוסטרליות צעירות) לא התעוררו, פספסו את ההסעה ויצטרפו אלינו למחרת בערב. הנחיות שיגרה – אור יש במטבח רק בין השעה 20:00 – 22:00, אין מקום לזרוק אשפה, עלינו לקחת איתנו כל אשפה שנייצר, בבוקר יש להפוך את המזרונים על צידם (ככה ידעו אלה שיבואו למחרת איזו מיטה פנוי וככה נגלה אם השארנו משהו על המזרון או מתחתיו).

המשתתפים בטרק מגיעים ב-2 גלים (בהתאם לשעות ההסעה באוטובוס ובסירה שבחרו). בגל השני שמגיע אני מזהה מרחוק 4 חברה צעירים ישראלים. לא שמעתי אותם מדברים אבל אמרתי לגרציות שלי שאלה בוודאי ישראלים. אני מזהה אותם בכל מקום – שפת הגוף, משהו במראה, הדיבור עם הידיים באוויר כל הזמן, הקולניות. התערבתי איתן שאני צודקת – וזכיתי. שני בנים ושתי בנות – כשאין הכרות מוקדמת בין הבנים והבנות. לקחתי החלטה שאני לא מגלה להם שאני ישראלית, רציתי לראות כיצד יתנהגו בטרק ואמרתי לעצמי שבסוף – אתן מחמאה או שאעיר.

החברה מתחילים בהכנת ארוחת הערב. היה נורא מעניין לשבת ולהסתכל מהצד. מרביתם קנו שקיות שנמכרות כאן בניוזלינד (במחיר של 8 דולר) ועליך להוסיף מים רותחים לתוך השקית, להמתין כ-15 דקות ולאכול. דומה למנה חמה "מורכבת". יש כל מיני הרכבים – אורז עם בקר, ירקות מיובשים, עוגת פאי תפוחים, אטריות עם חזיר.... אני חייבת להתוודות שבאחת הפעמים בסופר קנינו כזו שקית. אמרתי לרון-עמי שננסה, נראה מה הטעם ונחליט אם לקחת אתנו לטרקים או לא. בעיני – זה היה נוראי, בלתי אכיל. רון-עמי אכל ושתק אבל אמר שלא נקנה יותר. החברה אכלו – ונשארו רעבים... לא חשבו לבדוק קודם לכן אם זה מספק. חלק בישלו פסטה והביאו צנצנות של רוטב כלשהו מוכן, מרק נמס בכוס – בירות ושתיה חריפה.

הולכים לישון בשעה 21:00. עדיין אור בחוץ אבל כנראה שכולנו עייפות מההתרגשות של היום ראשון.

יום ב' לטרק:

אני מתעוררת ב05:00. הרי הלכנו לישון מוקדם....

כשעתיים אחרי שנרדמנו אני שומעת את איילין תולשת בכעס את המזרון שלה מהמיטה ויוצאת בכעס מהחדר.

היינו בחדר כ-20 איש והקונצרט הלילי – "הנחירה השמינית לטרק המילפורד" – הרקיעה שחקים. זה שישן בסמוך לאיילין היה ה"חלילן" הראשי בקונצרט ודעתה פשוט נטרפה (ככה למדתי בבוקר ששלושתן רווקות, ללא ילדים ובני זוג – איילין פשוט לא התרגלה לבן הזוג ש”מנסר” בלילה את קירות החדר ולכן לא יכלה לישון).

ב-05:00 עדיין חושך מצריים. השמש לא זורחת לפני השעה 07:00. ישנתי מצוין. היה לי חם ונעים מאוד ביחס ללילות האחרונים שעברו עלינו במו. הבקתה מבודדת בצורה מדהימה.

בשעה 06:45 אני מחליטה לשבור שינה ושקט. אני יוצאת מהמיטה, לוקחת את סיר הבישול ותה ויוצאת לכיוון המטבח – קוווורררררר..... אל תשאלו (מאוחר יותר למדתי שהטמפ' הייתה 2 מעלות). אני צועדת עם פנס הראש למטבח. פותחת את דלת המטבח ונתקלת במזרון ועליו ישן מישהו – והנחירות.... שלא יאמנו. אני נבהלתי והוא נבהל – זה היה מייקל. מתברר שהוא מכיר את עצמו כ"נוחר" מקצועי והחליט לא להפריע לבנו שישן לידו (זה אותו בחור צעיר בן 20 שישב אתנו לשולחן ערב קודם) ולאחרים בחדר ועל כן הלך לישון במטבח הוא סיפר לי כי באמצע הלילה מישהו בעט בו, קילל אותו ויצא מהמטבח, ומיכון שהיה חושך הוא לא ראה מי זה.

לאט לאט כולם מגיעים למטבח. לינדה ואן שואלות אותי אם ראיתי את איילין. סיפרתי שבלילה שמעתי אותה עוזבת את החדר בכעס. יצאנו לחפש אותה. מצאנו אותה בקצה המתחם, מכורבלת בשק השינה על המזרון וישנה (בטמ"פ של 2 מעלות). היא סיפרה שהלכה למטבח לישון כי הנחירות בחדר שיגעו אותה ובמטבח היא נתקלה במישהו שנחר יותר גרוע, היא כל כך התעצבנה שבעטה בו והסתלקה.... וזה היה מייקל. היא לא הצליחה להירדם כל הלילה מרוב קור.... אני ממש לא מבינה את חוסר האחריות – אבל העיקר ששרדה.

אני מחממת סיר עם מים רותחים וצועדת איתו לשירותים. אין מקלחות רק שירותים (ויש נייר טואלט, שירותים רגילים, לא "בול פגיעה") וכיור. בכיור אני מוסיפה מים קרים (קרים? קפואאאייים) ועושה מקלחת צרפתית. כשחזרתי שאלו אותי הגרציות שלי מה עשיתי עם הסיר והמים הרותחים בשירותים. הסברתי להן. למחרת מחצית מהקבוצה צעדה בבוקר עם סיר מים רותחים לשירותים (לא היה לי נעים לצלם.... זה היה פשוט מחזה מצחיק).

השירותים והכיורים...

ארוחת בוקר ויוצאים לדרך. המסלול היום – 16.5 ק"מ ובהמלצה – 6 שעות.

שלוש הגרציות שלי כשיצאנו לצעידת היום השני.

הגשם לא מפסיק לרדת. קור נוראי. אני מברכת על כל הלבוש שיש לי. לא קר לי. אני לובשת מכנסים טרמיים, מעליהם מכנס טיולים, חולצה קצרה, פליז ומעל הכל – חליפת הגשם. כפפות וכובע. הגרציות שלי לא מצוידות בכלל. הן מתות מקור. אני מציעה להן חלקי לבוש שיש לי בתיק והן צוחקות... זה יעלה להן רק על רגל אחת או יד אחת.... (הן גדולות!).

כמחצית המסלול – נוחה מאוד לצעידה. מישור ובדומה לטרקים קודמים שעשינו. מחצית הדרך השנייה – עליה של 500 מ'. עליה די תלולה.

לאורך כל 4 הימים נתקלנו בצוותי אחזקה, מחסנים, כלי עבודה ואנשי תחזוקה שתחזקו את המסלול באופן רציף. החורפים הסוערים במקום גורמים לעיתים לנזקים כבדים מאוד במסלולי ההליכה ויש צורך לתחזק הכל כל הזמן. אפילו נתקלנו במסוק קטן שחג באוויר ופרק ציוד לאחת הבקתות הקטנות שפזורות בשטח.

בשלב מסוים אני רואה על אחד משלטי ההכוונה של ה-DOC עומד תרמוס קפה. אן אומרת שזה בוודאי נפל למישהו מהקבוצה של העשירים. העניים לא סוחבים כאלה דברים. הסתכלתי על התרמוס ומבחוץ הרגשתי בריח של קפה, ריח שהרחתי אותו במטבח בבוקר. החושים אמרו לי שזה וודאי נפל למישהו מהקבוצה שלי. רציתי לקחת... אבל אז הקול הישראלי שלי אמר – "לא מרימים כאלה דברים מהרצפה"... אבל הקול הפנימי אמר "קחי... את עוזרת למישהו שאיבד משהו שצריך כאן".... – הרמתי ולקחתי... ותרמוס כבד, כל ½ ק"ג כאן משמעותי... אבל סחבתי.

שימו לב בתמונה הבאה לסימון הכתום בקצה העמודים – זה גובה המים בחורף והצבע הכתום בולט ומסמל את השביל. לקראת החורף מרכיבים במקומות כאלה חבל ארוך שניתן להחזיק בו ביד ולחצות את השביל כשאתה טבול במים.

אנחנו צועדות עד שעת הצהריים ואז הגרציות שלי מבקשות הפסקת צהריים.

חשבתי 10 דקות מנוחה ואיזה נישנוש קטן אבל הן – החליטו "לפתוח שולחן" - שלפו לי מהתיקים לחם שיפון, חמאה, נקניקים, גבינות צהובות, עגבניות צ'רי, ענבים, פירות יבשים – והיה חסר להן רק היין.... אז כמובן שישבתי והסתכלתי, נימקתי את אי הצטרפותי לחגיגה בכך שאני לא אוכלת כאלה דברים. שלפתי את הגרבר שלי – והן התפוצצו מצחוק. היה פשוט כיף לראות אותן מתמוגגות ומתענגות מכל ביס ולא מעניין אותן שקר, שיורד גשם, שהזמן חולף.... יש להן את כל הזמן שבעולם.

חברי הקבוצה חולפים אט אט על פנינו. הגשם מתחזק, השמיים מאפירים ואני דוחקת בהן לסיים.... העלייה הגדולה עוד לפנינו ויהיה קשה לעשות אותה על בטן כל כך מלאה ובגשם.

הדרך מסומנת במד ק"מ מפעם לפעם ונקודות מחסה ומנוחה.

ופוגשים גם את החי שבדרך:

ויש בדרך נקודות מעניינות שצריך לרדת אליהן מהשביל הראשי. כמו האגם הנסתר - אז כמובן בהן ביקרנו:

וככה משאירות הגרציות את התרמיל והולכות לגלות את הנסתר...

ועוד תמונות מהדרך:

שביל באמצע ומפלים בכל צד

וסיפור קטן על ה-Bus Stop:

כשנרשמנו לטרק, במהלך הרישום נתקלנו בנקודה שנקראת Bus Stop. היינו בטוחים שזו נקודה שאליה מגיע אוטובוס וכבר בנינו על העובדה שאם יהיה קשה נוכל לפרוש מהטרק ולהעלות על האוטובוס.... לבסוף התברר שזו למעשה נקודת מחסה למזג אוויר סוער.

ממשיכות לצעוד והגענו לנקודה – שכפי שעיניכם רואות – רוחבה כמה מאות מטרים – אבל לא הייתה פשוטה לחציה בגשם שירד – זו מפולת סלעים שמתרחשת בתדירות גבוה באזור ופשוט עוברת התאמה לצועדים.

רואים משהו???... זו המצלמה, מתנצלת... אבל אם תבחינו טוב – אז אנחנו חוצות גשרון (הקפתי בעיגול לבן משמאל).

אנחנו צועדות ופתאום פוגשות במייקל יושב בצד הדרך ובנו עומד לידו. מייקל נראה רע. אני שואלת את הבן האם אבא בסדר והוא עונה לי שכן, הוא צועד לאט אבל הוא בסדר גמור. מייקל מנקר לי בראש כל הזמן ואני מחליטה שעם הגעתנו לבקתה – אני אפנה לרינג'ר לדווח לו.

את ארבעת הק"מ האחרונים עשינו לאט מאוד. היה קר מאוד. הגשם לא הקל על המצב. הגרציות היו עייפות מאוד.

ופתאום נתקלות עיניינו בשלט:

לא הבנו הרבה – אבל ביקשו אז אספנו בולי עץ והמשכנו לצעוד.... חלמתי כבר על הרגע שנעצור.

למי שלא מצליח לקרוא: "עצי בעירה, הבקתה בעוד 5 דקות. בבקשה עזרו לנו וקחו עמכם בול עץ אחד"... למי היה כוח? – אז לקחתי שניים.

סיימנו את המסלול אחרי 8 שעות. הגענו אחרונות. בתמונה – השלט המכוון לבקתה והבקתה שנחשפת לעינינו ללילה השני.

אנחנו נכנסות ורואות את כולם יושבים סביב אח אמיתי, חום נוראי בפנים וליד האח – ערמת בולי העץ שכולם אספו בדרכם לבקתה.

אני עם התרמיל עדיין על הגב, שולפת את התרמוס שמתתי להפטר ממנו (זה כמו בסיפור הנסיכה על האפון... החצי ק"ג הזה שיגע אותי כל הדרך...) ושואלת האם מישהו איבד את התרמוס. מיד קופץ זוג בריטי שהיה מוכן לנשק אותי מכף רגל עד ראש. הם היו כל כך מאושרים – כאילו זכו במילון דולר. אלפי ברכות ואיחולים קיבלתי מהם.

אז קמה מישהי וניגשת אלי במהירות, מחזיקה אותי בכתפיים ושואלת "האם את זקוקה לעזרה?" חייכתי ואמרתי "שלא, מה פתאום, אני מרגישה מצוין". היא שאלה "כמה שוקל התרמיל שלך?" – עניתי ש"אין לי מושג, לא הייתה לי דרך לשקול אבל אני מניחה ש-10 ק"ג, אולי 11". והיא אומרת לי – "ראינו אותך עוד אתמול, בעלי ואני, ואת נראית כמו תיק שהולך עם ילדה וחשבנו לעזור לך...". אהבתי.

הגענו לבקתה שונה מזו של הלילה הקודם. הבקתה נמצאת במקום הכי גבוה שבטרק והיא בנויה כך שתספק חום לכל מי שמגיע אליה – הווה אומר המטבח הוא מרכזי וחדרי השינה מקיפים אותו ומעל המטבח – חדר ענק נוסף עם מיטות.

מאחר והגענו אחרונות כל המיטות בקומה התחתונה היו תפוסות ומיד קלטתי ש"הנוחרים" העיקריים בחדר הגדול, למעלה. דחקתי בגרציות שלי להישאר למטה, בסמוך למטבח (זה היה עונש אמיתי בגלל החום הכבד אבל עדיף על פני הנחירות), חששתי שמישהו יתחרט.

התיישבנו לאכול. טרפתי... אפילו 3 פרוסות לחם עם 3 קופסאות נוטלה כקינוח.... במהלך הארוחה נפתחת הדלת בסערה ופנימה נכנסות 4 הבחורות האוסטרליות ששכחו יום קודם להתעורר להסעה. קולניות, רעשניות.

אני רוקחת עם איילין מזימה – לבקש מארבעת הגברברים שלי (זוכרים? אלה שפגשתי ביציאה מהפארק) שבלילה הבא ישמרו לנו מקום בחדר שלהם. הם מגיעים ראשונים בכל ערב. איילין מתביישת. אני מציעה לה שאת החלק הראשון אני אעשה עם החוצפה הישראלית שלי והיא תגיע למשימת ריכוך. וכך היה... ניגשתי, החמאתי להם על הכושר, שהם נראים נפלא לגילם ושאני צריכה טובה. איילין הצטרפה כעבור כמה דקות והעניין סודר. מחר בערב ישמרו לנו מיטות.

במהלך הארוחה מישהו שואל אותי האם נתקלנו במייקל. ואז נזכרתי... החלטתי לחפש את הרנג'ר ובדיוק נפתחת הדלת שוב ובפתח – בנו של מייקל. הגיע בדחיפות לחפש את הרינג'ר. אבא שלו לא מרגיש טוב והוא תקוע היכן שהוא בשביל ומסרב להמשיך ללכת. הרינג'ר והבן יוצאים חזרה וחוזרים כעבור שעתיים בערך עם האב. מתברר שהאב סובל מהיפוגלוקמיה, לא אכל כמו שצריך, לא לקח תרופות והתוצאה לא איחרה לבוא. מייקל נכנס ונראה היה כמו מלאך המוות. הם היו קפואים מקור. הוא לא היה מסוגל לזוז מטר אז הרינג'ר הביא לו מזרון והשכיב אותו בסמוך לתנור. מייקל שכב, הבן ישב לידו, כולם הסתכלו על כולם ואיש לא נקף אצבע. קמתי, ניגשתי למייקל ולבן ושאלתי האם אפשר להציע להם לשתות משהו חם. מייקל אמר שמאוד מאוד ישמח. הכנתי להם לשתות. לאכול לא רצו. כעבור חצי שעה ניגש אלי הבן – "אבא שלי קורא לך". ניגשתי, הציג את עצמו, שאל איך קוראים לי ואמרתי יעל. הסתכל עלי ואמר לי: יעלי, יעלי תודה רבה - ונאנח. התפלאתי איך ידע להגיד יעלי בקלות אבל הוא נראה כל כך אומלל שעזבתי אותו ואמרתי שלמחרת אשוחח איתו.

שיחת ערב עם הרנג'ר. תיאור המסלול המצפה לנו למחרת – עליה של עוד 500 מטר, לא קלה, אבל בכדי להקל עלינו הוא אומר לנו לספור 11 פיתולים. 6 צפופים ועוד 5 מרווחים, הגעה לפסגה ומשם צריך לרדת את כל ה-1000 מטר שעלינו בבת אחת עד לבקתה הבאה. התחזית – ממש לא נחמדה... כשנצא בבוקר צפויות מינוס 7 מעלות, רוח חזקה, גשם ולמעלה – שלג. בהמשך היום צפוי להתבהר. התחזית ליום האחרון – שמש.

בשעה 21:00 - כבר הייתי במיטה. נרדמתי והתעוררתי לסירוגין. הבנות האוסטרליות לא הפסיקו לצעוק ולברבר. בשלב מסוים פשוט לא התאפקתי וצעקתי שאני מבקשת שיהיה שקט. נהייתה דממה וזו שישנה מתחתי אמרה לי שלחדר יש דלת והיא קמה לסגור אותה. אמרתי לה שהתרמיל שלי נשען על הדלת ואני מבקשת שתכניס את התרמיל פנימה לחדר. הדלת נסגרה. שקט... אני שומעת טיפ, טיפ, טיפ – טיפות מים מטפטפות, בקצב איטי מאוד... אבל למי זה אכפת – הדלת סגורה, נהיה שקט, החום מהמטבח פחות נוראי .... ואני שוקעת בעולם החלומות.

יום ג' לטרק:

מתעוררת ב06:30 מרעשי השכנים לחדר. שכנתי בקומה מתחת נחרה.... עיצבן, אבל שמעתי את בעלה כל הלילה משתיק אותה. נוהל בוקר – סיר על הכיריים, מקלחת צרפתית וצריך היה לצאת לשירותים. זה היה בבניין הסמוך. פותחת דלת ו-שלג ממש בפסגות הנמוכות סמוך לנו.

אני לא יכולה להעביר לכם את ההרגשה של לפתוח דלת ממטבח רותח לעולם קפוא.... אין לי מושג איך עשיתי את זה אבל רצתי לשירותים עם הסיר ביד ואפילו לא הוספתי מים קרים לסיר כמו בבוקר קודם... הכל היה קפוא.

חוזרת לחדר להתארגן, מזיזה את התרמיל..... וחשכו עיני....

התיק שלי יושב באגם של מים ורצועות התרמיל, אלה שיושבות על כתפי ועוברות בבית החזה – ספוגות במים. חשבתי שאני מתעלפת. דמיינתי את כל רכושי הדל שוחה במים. מתברר כי ערב קודם, כששכנתי לחדר סגרה את הדלת וביקשתי ממנה להכניס את התרמיל לחדר, לא אמרתי לה לשים לב לפיה של נאד המים שבתוך התרמיל. כשהיא הניחה את התרמיל על הקיר, לחץ התיק פתח את פיית המים והטפטוף ששמעתי לפני שנרדמתי – היה טפטוף המים שיצאו מנאד המים....

התברר כי הדברים בפנים יבשים כולם. בסיס התיק היה מונח על מכסה הניילון החיצוני של התיק כך שכלום לא חדר פנימה והרצועות – שהיו ספוגות במים, היוו תוספת משקל בסחיבה אבל ידעתי שאני לובשת את חליפת הגשם כך שלא אהיה רטובה.

למלא מים בנאד זה פשוט, אבל לקרוא את השלט שמעל ברז המים ולהחליט מה לעשות – זה לא פשוט.... השלט אומר שמומלץ להרתיח את המים לפני השתייה, שאלה מים שלא עברו כל טיפול/חיטוי וכו'. אני חושבת על הרתחת 3 ליטר מים, המתנה לקירורם, ואני מחליטה לנהוג כמו כולם. ממלאת את הנאד מבלי להרתיח את המים – מה שיהיה – יהיה.... מקסימום – זה יהיה כמו בסרט הנוסע השמיני....

ארוחת בוקר והתארגנויות אחרונות ופתאום אני קולטת שאני לא רואה את מייקל ובנו בסביבה. איילין אומרת שהם עזבו מוקדם בבוקר. בגלל שמייקל הולך לאט והיום ארוך – הם יצאו מוקדם.

בשעה 08:00 - יוצאות לדרך. לפנינו 16 ק"מ והמלצה של 8 שעות. הרינג'ר אתמול אמר שמה שנראה מהפסגה – שווה כל מאמץ שנשקיע. מתחילים בטיפוס. מטפסות לאט, יורד גשם חזק, קר מאוד. במחצית הדרך לפסגה, על סלע חשוף ומטר ברד נוראי אני רואה את מייקל יושב ובנו לידו. אתם זוכרים מפוסטים קודמים את השכמיה הכחולה הגדולה שלנו? זה מה שהיה למייקל. לא היה לו מעבר לזה כלום.... חשבתי שהבנאדם מחזיר תיכף נשמתו לבורא העולם – אבל הוא התעקש לחייך ואמר לי שהיה בסדר. אני אומרת לאיילין שיש לי הרגשה שמייקל מנסה להוכיח משהו לבנו. מייקל חי בארה"ב והבן באוסטרליה. הוא הזמין את הבן לניוזילנד ויותר מזה אנחנו לא יודעות.

והתמונות עלי פי הסדר שצולמו:

מגיעות לפסגה.

הנוף בפסגה

הגשם הופך לברד מעצבן ומכאיב. הופך לשלג וחוזר לגשם. הרוח נוראית, מעיפה אותי כמו עלה נידף ואנחנו מגיעות לבקתה שידענו שניתן לנוח בה, לחמם מים לשתיית משהו חם, לאכול ושירותים.

הביקתה שבפיסגה.

אנחנו נכנסות פנימה. בזווית העין אני קולטת את שני הבנים הישראלים (ירין ויותם) מכונסים בעצמם באופן תמוה. אני סופרת עד עשר ורואה שהם מנסים לצלם את עצמם ואני ניגשת ואומרת להם בעברית – "תנו לי, אצלם אתכם". הם המומים מזה שאני מדברת עברית – "מה? את אתנו בקבוצה. לא ידענו שאת ישראלית". ואני מסבירה שאני לא ממהרת להסגיר את עצמי, שאני בוחנת. "אתם בסדר?" – אני שואלת. "אתם נראים לי קצת שקטים מידי...". דממה. אין תגובה ואז אחד מהם אומר לי בלחש עם חיוך נבוך – "אנחנו נורא רעבים. אין לנו אוכל..".

נו, נו.... רק הייתי צריכה לשמוע את המשפט הזה והלב הפולני שלי יצא מגדרו. לא שאלתי איך מה ולמה, פתחתי את התרמיל שלי והוצאתי משם את הגזרים והמלפפונים, תפוח, טונה, את הנודלס, את השקיות מרק, הלכתי לגרציות שלי והבאתי מהן אורז, הלכתי לזוג הבריטי שסחבתי עבורם את התרמוס וגם מהם הבאתי לחברה האלה אוכל – הם ישבו בדממה, הנימוס "הפולני" לא איפשר להם לקחת הכל, הודו לי בתודה ענקית והסבירו לי שהם רק 10 ימים בניוזילד, לא התכוננו כראוי לטרק, לא ידעו מה בדיוק צריך וחסר, הגיעו ל- Te Anau אחרי לילה שלם של נסיעה בכדי להגיע להסעה בזמן והם מבינים שמה שעשו לא בסדר אבל התוצאה היא שכרגע הם מתים מרעב.

אז אחרי שנרגע קצת הרעב נזפתי בהם כמו אמא פולניה טובה אבל מכיוון שהם לא שלי - אז עשיתי זאת בעדינות. על חוסר האחריות, על המעשים הנמהרים שאני שומעת שהחברה הישראלים עושים כאן, על הנימוק המטומטם ש"עשינו בישראל צבא אז אנחנו יודעים ויכולים הכל", על חוסר ההבנה מה זה איתני הטבע, על הפיזור וקלות הדעת, על הסיסמא הישראלית הידועה: "יהיה בסדר" והכי חמור בעיני – על הזלזול. על הזלזול בהנחיות שניתנו לטרק, על הזלזול בניסיונם של אחרים ועל כך שצריך לפרסם בכל בקתה הנחיות התנהגות מפורשות רק לישראלים (נו, טוב... גם לגרמנים).

קניתי לעצמי עוד נקודת זכות לגן העדן.

הם נראים ילדים טובים השניים האלה אז אני לא דואגת... אני בטוחה שהם יהיו בסדר!

דקה לפני שאנחנו עוזבות את המקום אנחנו נוכחות "בטקס החלפת משמרות" ואספקת סחורה לרינג'רים.

מרגע זה ואילך – המסלול במגמת ירידה. בשלב מסוים הרוח פוסקת מה שמקל מאוד על הצעידה. גם הגשם פוחת.

פוגשות את ירין ויותם.

בשעה 16:00 אנחנו מגיעות למפל סאוטרלנד.

התלבטנו האם לצאת או לא. הזמן המומלץ הוא כשעה וחצי הלוך ושוב ומשם עד לבקתה עוד כשעתיים הליכה. האמת היא שאני מרגישה רע. עייפה מאוד, רגל שמאל – הרגל המנותחת כואבת לי. מאמץ גדול מידי על הרגל, ומיד נמתח לי גיד בצד המקביל לניתוח. אני מודעת לתופעה. רק מנוחה משחררת את הגיד. החלקתי בשלב מסוים וחטפתי מכה חזקה באצבע ברגל ימין, אני מרגישה את העומס על צד ימין כי אני מנסה להקל על רגל שמאל ועכשיו אני נקרעת בהחלטה – הגעתי עד לכאן ולא אצא לראות את המפל??? אן מוותרת ומודיעה של תצא. גם לינדה, איילין מסתכלת עלי ואני נשברת – אני באה. לינדה מתחרטת ומצטרפת גם היא. אנחנו יוצאות לדרך אבל ללא התרמילים. הרינג'ר הסביר לנו אתמול כי מי שרוצה, מקובל להשאיר את התרמילים בבקתה ולצעוד למפל ולחוזר. אן נשארה בכל מקרה כך שלא היינו מודאגות.

כאן השארנו את אן לשמור על הציוד.

טיפסנו מדרגות, חצינו גשרים בדרכנו למפל.

מעט אחרי שיצאנו פגשנו בבנו של מייקל, עושה את הדרך חזרה מהמפל. אבא עדיין בדרך הוא אומר. הוא שלח אותו לראות את המפל ואמר לו שעד שיסיים את הביקור במפל הוא יגיע לבקתה שבה אן נשארה. צחקנו שהיום לשם שינוי מייקל יגיע לבקתה לפנינו.

היה מאכזב מאוד, במיוחד למי שמרכיב משקפיים מאחר וניתן להיכנס מתחת למפל.

הייתה רוח והיה קר ורסיסי המים לא אפשרו לעמוד בקרבת המקום.

אן השתזפה בשמש בבקתה, חיכתה לנו

חזרנו לבקתה שבה חיכתה אן, ויחד איתנו הגיע רנג'ר שלא הכרנו.

זה היה הרינג'ר האחראי על הבקתה שנגיע אליה בערב.

הוא שאל אותנו היכן התיק של בנו של מייקל. התפלאנו מאוד. אן סיפרה כי כשהגיע בנו של מייקל לקחת את התרמיל, אחרי שפגש אותנו בדרכו חזרה מהמפל, הוא קיווה לפגוש את אבא שלו. בדיוק הגיע מישהו ששאל אותו האם הוא הבן של מייקל וכשענה כן אמר לו רוץ לנקודה שנפרדת מאבא שלך כי אבא שלך מרגיש לא טוב. הבן לא חשב פעמיים ורץ את הדרך חזרה.... (כשעתיים חזר אחורנית), ללא התרמיל כמובן.

הרנג'ר הגיע על מנת לאסוף את התרמיל של הבן. מתברר כי אחת המלוות של קבוצת העשירים פגשה במייקל שישב לבדו וכנראה היה בהתקף של היפוגליקמיה, הזעיקה במכשיר הקשר את הרנג'ר של האזור (יש כמה רנג'רים בטרק הזה) ויחד עם הבן (שרץ מהמפל שעתיים למעלה) טיכסו עצה מה לעשות. מתברר כי החוקים בעניין מאוד נוקשים: לא מזמינים חילוץ אווירי אלא באחד משלושת המקרים – התקף לב, שבר פתוח או אובדן הכרה. כל דבר אחר – יאלץ את הבנאדם להתמודד עם השטח כמה זמן שזה ייקח. הוחלט להשאיר את מייקל ואת בנו לישון על השביל בדרך (כן, כן, על השביל בדרך). סופקו להם שמיכות אלומיניום (למניעת איבוד חום) והשאירו אותם לישון בלילה בשטח. בבוקר הם יאלצו להמשיך לצעוד וכך זה ימשך עד שיסיימו את המסלול. גם אם תציע, תתחנן, תבקש לשלם את עלות המסוק (כ-3,500 דולר ניוזילנדי) – הם בשום פנים ואופן לא עושים את זה. הם מאוד נאמנים לחוקים ולתקנון. לא רוצים ליצור תקדימים.

אנחנו מתארגנות במהירות ליציאה לסוף המסלול. השעה כבר 18:00 ולפנינו עוד שעתיים הליכה. מה שאומר שאנחנו נצעד היום 12 שעות. אני כבר גמורה. הגשם מתחדש, מחשיך ולא נעים....

בשעה 20:00 אנחנו נכנסות לבקתה.

12 שעות של צעידה. הבנות צעדו ממש לאט ואני חושבת על כך שמחר אנחנו חייבות להספיק 18 ק"מ ולסיים בשעה 15:00 כי מגיעה ספינה לקחת אותנו.... אני מותשת. חולצת נעליים ומראה הגיד ברגל שמאל ממש לא משמח אותי. הכל נפוח.

לפני היציאה לקחתי איתי 2 שקיות חימום קטנות– חומר נוזלי בשקית אטומה שאם שוברים מתכת קטנה בפנים אז נוצרת ראקציה כימית שמקשה את החומר ומשחררת חום במשך כשעה. עשיתי שימוש בהן והנחתי על הרגל. אכלתי ארוחת ערב במהירות רבה והודעתי לאיילין על פרישה. כולם נשארו במטבח, בישלו, שוחחו - ואני פרשתי לישון. היתרון של ארוחת הערב שרקחתי לעצמי היא שלא היה צריך לבשל, לא היה צריך לחכות... שלושים שניות ואכלתי.

יום ד' לטרק:

וכך נראה Dumpling Hut - המחנה של יום ג':

התעוררתי למחרת בשעה 07:00. אין לי מושג מה היה ומה קרה במשך הלילה.

פחדתי לרדת מהמיטה, חששתי מלראות מה מצב הרגל.

כל הגוף כואב לי.

אבל אין ברירה, אני יורדת מהמיטה. צעד קדימה – ויששש.... לא מרגישה כאב, הרגל מתפקדת. אני כל כך מאושרת שתוך חצי שעה הייתי מוכנה ליציאה.

בארוחת הבוקר אני שואלת את הגרציות שלי איך הייתה השיחה עם הרנג'ר אתמול. אז מסתבר שלא הייתה. תהייה בבוקר.

בשעה 08:00 מופיע הרנג'ר ומספר לכולם את קורותיו של מייקל ובנו. בבוקר הוא כבר צעד אליהם כשעתיים וחצי לראות איך עבר עליהם הלילה. הם בסדר. יצעדו בהמשך היום כמה שמייקל יצליח, עד שיגמרו את המסלול. הוא סיפר שבלילה קודם הוא נפרד מהם סמוך ל-11 בלילה. היה צריך להעלות אותם לנקודה יותר גבוה מחשש לשיטפון בלילה ומייקל סירב לעלות חזרה ס"מ אחד נוסף. סירב בכל תוקף והיו צריכים להזעיק רנג'ר נוסף שפשוט שלושתם דחפו אותו פיזית (סיפור הזוי ביותר....).

אנחנו מקבלים תיאור מסלול ותחזית – צעידה יחסית מישורית ושמש.... יהיה חם מאוד.

הייתי כל כך מאושרת שהרגל מתפקדת, השמש זורחת, נעים בחוץ ואני לוקחת החלטה להוביל את הגרציות שלי. אמרתי להן שאני נותנת את הטון והקצב כי מוכרחים להגיע עד השעה 15:00 לסוף המסלול. אוכלים בדרך, נחים תוך כדי הליכה ורק אם הן ממש ממש יתעלפו לי – אני עוצרת....

הן היו עייפות מאוד, לא פחות ממני... אבל הבינו שהיומיים צעידה בקצב שלהן היו מוגזמים. בכל זאת, לצעוד לאט ולנוח זה בסדר אבל יש שלב שצריך להוריד את המשקל מעל הגוף (התרמיל הכבד) ולתת לגוף מנוחה מוחלטת. הן שיתפו פעולה יוצא מן הכלל. צעדנו והגענו כחצי שעה לפני הזמן.

המסלול ברובו מישורי וקל לצעידה.

רצף תמונות מהמסלול עד לנקודת הסיום.

וזהו ... סיימנו! קו הסיום...

ומנקודת הסיום – התצפית הכי יפה שבטיול...

בשעה 15:00 בדיוק מגיעה סירה קטנה שאוספת את כולנו ומפליגה למתחם הגדול של מצר המילפורד ממנו יוצאות הפלגות לסיורים ימיים במיצר המילפורד ואוטובוסים שעושים את דרכם הלוך וחזור מ\אל- Te Anau.

אנחנו אמורות להמתין לאוטובוס שיחזיר אותנו ל- Te Anau. זו הייתה המתנה מיותרת של כשעה וחצי מאחר ונרשמנו לאוטובוס של השעה 17:00. בהחלט היה ניתן להירשם להסעה של השעה 16:00. אבל לא נורא. זו הייתה הזדמנות עבורי לשיחת סיכום עם ירין ויותם שסיימו את היום יחד איתי והיו רשומים להסעה באותו לוח זמנים כמוני.

ותמונות מההפלגה הקצרה:

וגם ירין ויותם היו איתנו על ההפלגה חזרה.

נפרדתי מאן ולינדה שלקחו להן קרוז של יומיים במילפורד. איילין המשיכה איתי ל- Te Anau. החלפנו כתובות מייל והבטחתי להן ליווי צמוד אם אי פעם תגענה לישראל.

הנסיעה חזרה מדהימה ביופייה. היה קשה לצלם מהאוטובוס.

בכניסה ל- Te Anau אני מזהה שהנהג חולף לא רחוק מחניון טופ 10, היכן שאנחנו מתאכסנים. אני ניגשת לשאול את הנהג אם יוכל לעצור לי בכניסה לרחוב. "בוודאי" הייתה התשובה ותוך דקות אחדות מצאתי את עצמי בטופ 10. שירות אישי עד הבית הוא אמר לי.... נפרדתי מיותם וירין שהבטיחו לקחת יותר אחריות על עצמם ומאיילין שזרקה לי משפט לאוויר "את לא יודעת כמה למדנו ממך בטרק הזה....".

מה למדו? לא יודעת.... אולי פעם אגלה.

מסקנות ליוצאים לטרק:

א. חובה – לקרוא, להבין, להפנים ולממש כל מידע שיכין אתכם לקראת צאתכם לטרק. אתר ה-DOC הוא בהחלט יעיל ומועיל.

ב. תכירו את המגבלות שלכם, תודו בהן ואם משהו מציק/מנקר – עדיף שתוותרו ולא תעשו את הטרק. לא יחלצו אותכם סתם כי בא לכם.

ג. אומנם זה מסלול בהגדרת הקושי – כבינוני – אבל צריך כושר.

ד. הצטיידו בכל דבר חיוני לארבע עונות השנה – לא תמיד התחזית שניתנת היא אכן זו שמתקיימת. שלא תופתעו.

ה. אל תיקחו שום דבר מיותר שאין לכם צורך בו (אפילו נייר טואלט... יש שם)

ו. לא נעים לצאת לבד. תמיד תצאו עם מישהו.

ז. בעניין ארגון האוכל – תחשבו על דברים זמינים קלים ומשביעים.

ח. לא חסכתי ממכם אף מחשבה בפוסט הזה – אז תקראו שוב ושוב ותלמדו...

בימים שנעדרתי רון-עמי לקח טיול מאורגן באזור המילפורד ומספר שזו הייתה חוויה מדהימה.

הוא נרשם במשרדי Top 10 לטיול של חברה בשם Go Milford. הסיור כלל נסיעה במיניבוס של עד 20 איש, הנהג שימש גם כמדריך.