ניוזילנד - אז איך הכל התחיל?

Tzuzamen
23 בספט׳ 2013
זמן קריאה 2 דקות

פעם, שזה לא היה מזמן – שנאתי לטוס. אפילו פחדתי. חווית הטיסה עבורי הייתה עונש אמיתי ונמנעתי לעשות את זה. נסענו, טיילנו אבל המחשבה איך מגיעים ליעד ואיך חוזרים – שיתקה אותי.

אני בעלת תארים אקדמאים בביולוגיה אבל גם תארים מתקדמים בפסיכולוגיה של החיים – תארים שעולים לאין שעור מהתארים האקדמאים. הפסיכולוגיה של החיים לימדה אותי שהפחד שלי מטיסות נבע מהעובדה שדאגתי לילדים בבית. דאגתי שמה יקרה אם רון-עמי ואני לא נשוב, מי יעזור לדור, איך הוא יתמודד וחלק גדול מהעבודה שלי על עצמי הייתה להבין שאין לי שליטה על הדברים, תום ודור כבר גדלו ושאם לא אתגבר על המחסום – אשאר בבית.

טיסה ועוד טיסה, שיחות נפש עם עצמי ועם רון-עמי ולאט לאט התגברתי.

והייתה עבודה – 29 שנה שעבדתי בתחנות המו"פ של משרד החקלאות. התחלתי במו"פ דרום-נגב-ערבה וביום שהם פוצלו "התקבעתי" במו"פ דרום. כמו בכל דבר ההתחלה הייתה מעניינת ומבטיחה. לאורך כל השנים היה לי יותר מזל משכל במקום העבודה – החלפתי 4 בוסים – ועם כולם בלי יוצא מן הכלל הסתדרתי נפלא. היה לי הסכם עם רון-עמי שמתנת יומולדת 40 תהיה שאלך להשלים את הדוקטורט שלי בביולוגיה אבל לצערי החיים לא אפשרו לי. הייתי בתוך כאוס נוראי, לא היה לי רגע זמן לנשום ולחשוב על עצמי ולעצמי והעבודה הייתה מקום מפלט. העבודה הייתה מקום של 8 שעות התנתקות מוחלטת ממה שקורה בבית, אסיפת כוחות להמשיך את היום – וכך חוזר יום יום במשך שנים רבות.

אז גם כאן הסתיימה העשייה – מהיום למחר. אני חושבת שעם שובי מהמסע בניוזילנד אולי אחזור לספסל הלימודים, להשלים את הדוקטורט שתמיד חלמתי עליו. אולי…

וגם רון-עמי הגיע לנקודות קצה. אבא ואמא שלו הלכו לעולמם אחרי המון שנים שסעדנו ותמכנו אותם. הרגיש לפתע יתמות נוראית. התחיל במסע לחיפוש שורשיו, נבלע לענף הגנאלוגיה, התחיל במסעות אינסופיים לפולין, נבירות בארכיונים, חיפוש עדויות ותעודות והחמור מכל – מאס מאס ושוב מאס בעבודה היומיומית שעשה.

יום אחד, בדרכנו לישון, שלף רון-עמי את מדריך ניוזילנד של Lonely Planet שקנה לי לפני מספר שנים ואמר לי – "בואי נפנתז…"

וכל ערב הלכנו לישון עם המדריך.

וכל שיחה בעניין שיכנעה אותנו שזה הזמן המתאים לקום ולעשות את מה שחלמנו עליו.

וכל יום מצאנו את עצמנו יותר ויותר נבלעים לתוך העניין. פה הרצאה, שם קריאה על מסע אופניים שמישהו עשה, פה שמיעת חוויות ממישהו שנסע וחזר…. ואז החלטנו.

נוסעים!

שלושה וחצי חודשים רון-עמי, אני והמוטורהום.

חילקנו תפקידים – אני על התוכן, רון-עמי על הארגון.

מדריך Lonely Planet היווה בסיס, האינטרנט היווה מקור מידע עדכני ואז גם גיליתי שיש לי את נוימן. למי שלא יודע אז רענן נוימן הוא חבר ילדות שלי. היה החבר הראשון שלי בכיתה ה'…. מאז חלפו הרבה מים על הנהר ורענן חי כבר עשור בניוזילנד. האינטרנט והסקייפ הפכו להיות השדכנים שבנינו ונעזרתי ברענן בכל שאלה ולו גם המטומטמת ביותר.

אז את הפוסט הזה אני מקדישה לרענן עם תודה ענקית על הסבלנות ואורך הרוח אלי…

תודה רענן – על הכל!!!