דרום מוראביה, צ'כיה

אחרי 5 ימים של ביקור בבודפשט עלינו על רכבת ליעד הבא - מוראביה.

ברכבת... כל אחד ועיסוקיו.

איך מעבירים במילים סיטואציה שבה הדופק שלך מגיע ל-5,000 פעימות בדקה, את מזיעה בגוף כמו ברז דולף, המחשבות משתוללות בטרוף במוח ואת מרגישה איבוד שליטה - אבל את מוכרחה להגיב בשניות...?

אנסה.

בחרנו לצאת לטיול עם תרמילים בגלל הנוחות שבעניין. זה היה קצת כבד ולקראת סוף ה-18 יום זה הפך להיות באמת כבד (עייפות הגוף) אבל הייתי חוזרת על כך שוב.

בתרמיל הגב הכנסנו את הבגדים, הנעליים וכלי הרחצה ובתרמיל הקטן בחזית - החזקנו דרכון, ארנק, מטריה, משקפיים, אוכל ופרטים שימושים שצריך לשלוף במיידי.

כשעלינו לרכבת בבודשפט החזקתי ביד גם סל שלתוכו הכנסנו את הסנדוויצים שהכנו לנו למשך היום (המסע בין בודפשט לקיוב לקח לנו כ-8 שעות). התיישבנו ברכבת וכשהגענו לברנו, שם היינו אמורים להחליף רכבת - הסל כבר היה ארוז בתיק.

על מנת לארוז אותו בתרמיל הקטן הורדתי את התרמיל מהמדף שהיה מעל מושבי הנוסעים, הנחתי בכיסא על ידי וידעתי שתיכף יורדים אז לא החזרתי אותו למקומו.

הרכבת עצרה, הנחתי את התרמיל הגדול על הגב והייתי האחרונה לרדת מבין ארבעתנו מהרכבת.

הרכבת עוצרת בתחנה ל-5 דקות בלבד ואמורה להמשיך הלאה.

רון-עמי ודובי רצו קדימה מאחר והיתה לנו רק 1/4 שעה לתפוס את הרכבת הבאה וחיפשו את הרציף ממנו נמשיך. גילית צעדה כמה מטרים לפני ואחרי כדקה, בלי שום סיבה, היא מסתובבת אלי ושואלת "לקחת את הסל?"

ברגע ששאלה את השאלה הבנתי את גודל הבעיה.... השארתי את התרמיל הקטן על כל תכולתו ברכבת.

במליונית השניה הדופק הגיע ל-5,000 פעימות בדקה, זיעה שטפה אותי בגוף כמו ברז דולף, המחשבות השתוללו בטרוף והרגשתי איבוד שליטה - אבל הסתובבתי ורציתי במהירות לקרון שבו היינו ועליתי אליו. המחשבות היו שעדיף שאזוז עם הרכבת שנוסעת אבל לא אשאיר את התיק.

רצתי למושבים שישבנו בהם - מישהו אחר כבר ישב שם.

הסתכלתי על הכיסא שבו זכרתי שהנחתי את התיק - והוא לא היה שם.

הייתי כבר מבולבלת. חשבתי שאולי רון-עמי לקח לי את התיק (אם כי יש בנינו כלל ברזל - כל אחד דואג לדברים שלו ואם מישהו אחר מאיתנו נוגע/לוקח - הוא אומר... בדיוק על מנת למנוע מצבים כאלה).

רצתי מהר לדלת הקרון ושאגתי לגילית - תקראי לרון-עמי, גילית צעקה לרון-עמי שיחזור ואני שבתי פנימה לקרון והתחלתי בסוג של פאנקיה למלמל בעברית ובאנגלית אולי מישהו ראה תרמיל שחור שהיה מונח על הכיסא.

דממה. איש לא הגיב.

שאלתי פעם נוספת והפעם התקדמתי פנימה לתוך הקרון, מעבר לכיסאות שישבנו בהם והגברתי את הקול לכמעט צעקה.

במקביל עלה הקונדוקטור שראה אותי טסה פנימה חזרה ושמע אותי כנראה צועקת והיה מאחורי. הלך איתי פנימה כמה צעדים ופתאום, פנימה עמוק יותר בקרון, התרומם מאחד המושבים גבר מבוגר, חייך אלי והושיט לי את התיק.

לא היה לי זמן לחשוב כי הקונדוקטור צעק עלי לרדת אז חטפתי מהאיש את התיק, הסתובבתי ורצתי לפתח היציאה. נתקלתי ברון-עמי שעלה לקרון והתחיל עם השאלות - "מה קרה? מה עשו לך?" וכו...

גילית אמרה ששכחתי את התיק בקרון, רון-עמי שאל "בדקת שהכל בפנים?" ודובי עוד לא הבין מי נגד מי.

רעדתי כמו עלה. הרגיזה אותי הסיטואציה שלא הספקתי לשאול את האיש איך הגיע התיק שלי לידיו. אני אפילו לא זוכרת את פרצופו.

"בדקת שהכל בפנים?" רון-עמי חוזר על השאלה.

ואני נושמת ונושפת...

הרכבת זזה ורון-עמי שוב "בדקת שהכל בפנים?"

ולחץ הדם עולה לי... "איך הספקתי לבדוק??? הכל היה עניין של שניות... תן לי רגע לנשום" - התנפלתי עליו....

פתחתי את התיק, הצצתי פנימה, ראיתי את הארנק והדרכון והייתר כבר לא עניין אותי.

הרגשתי כמו בלון שהתפוצץ.

"איך זה קרה? שוב השארת את הדברים מפוזרים? שמת את התיק שלא על הכיסא שלך?" אומר לי רון-עמי.

ובלב אני יודעת שהוא צודק... כל כך מתאים לי...

"אם אתה לא שותק אני שמה לך בומבה בשיניים וכל השיניים תהיינה מסודרות כאן על הרצפה בשורה" סיננתי בלחש רעש...🙈😡

והוא הבין שהוא צריך להרפות ממני.

הוא שלף את המצלמה, אמר לי חייכי וצילם את התמונה.

זו התמונה שהוא צילם דקה אחרי... החיוך שיחרר לי את בלון המתח.

כזו אני.

לפעמים מאוד מפוזרת, לא תמיד מחובר הראש לכתפיים ומזלי שרון-עמי תמיד הולך אחרי (עוד סיבה למה אני אוהבת אותו 🤪).

ותודה לגילית שדאגה לסנדוויצים שבסל אחרת הייתי ללא תיק 🤪🤪🤪.

וזה הזכיר לי סיפור.

השנה 1991.

תום בת כמה חודשים ופעם ראשונה שאני מעיזה לצאת איתה מהבית, ברכב, ולנסוע איתה ועם העגלה לקניון איילון. רציתי להגיע לשילב.

הייתי אז במצב נפשי לא קל. היום אני מעזה ויכולה להגיד שסבלתי מדכאון שלאחר לידה (אבל מי הבין אז מה זה ומי התייחס לזה???) - אבל על זה בפעם אחרת.

בחזית העגלה היה תיק גדול ובתוכו היה הארנק שלי. הסתובבתי בשילב וכשהגעתי לקופה גיליתי שהארנק שלי נעלם.

בעידן ההוא לא היו טלפונים ניידים. היה רק טלפון ציבורי עם אסימונים.

אבל גם אסימון לא היה לי. הארנק נעלם...

עמדתי כמו גולם ליד הקופה והתחלתי לבכות.

זו היתה תוספת למצבי הנפשי שגם ככה לא היה טוב.

ביקשתי מהמוכרת אסימון והתגלגלתי עם העגלה לשורת הטלפונים הציבוריים שהיו אז בקניון איילון.

התקשרתי לרון-עמי למשרד.

בבכי מרורים אמרתי לו "רון-עמי, כייסו אותי"!

"מה????????" אני שומעת את השאגה מהמשרד שלו שהיה בצד השני של העיר ועד הקניון.

"איך???? איפה את?" הוא שואל.

"בקניון רמת גן" אני אומרת לו.

"ובקניון אנסו אותך?" הוא שואל.

ואני עונה "כן" ומנתקת את הטלפון כי לא יכולתי לדבר מרוב שיללתי בבכי.

תוך עשר דקות מגיעים רון-עמי ואחיו בריצה היסטרית לתוך הקניון. רון-עמי מסתכל עלי, אני ממררת בבכי והוא שואל אותי "יעלי, כאן בקניון אנסו אותך?"

ואז נפל לי האסימון... לא זה של הטלפון... זה שבמוח שלא עבד לי...

הוא שמע אנסו אותי כשאמרתי לו בטלפון כייסו אותי.

והשאר היסטוריה.... הוא ואחיו עמדו והתפוצצו מצחוק ואני טבעתי בים של דמעות.

"מוראביה? איפה זה?" זו השאלה הראשונה ששאלתי את רון-עמי כשאמר לי שמבודפשט ממשיכים למוראביה.

"מה איבדנו שם?" אני שואלת.

"לא איבדנו" הוא עונה "נהפוך הוא, מצאנו".

"מה מצאנו?" אני מקשה.

"טבע" הוא עונה.

כשאני שומעת את המילה טבע - אני האדם הכי מאושר.

מוראביה חולשת על השליש המזרחי של צ'כיה. בצפון גובלת בפולין, במזרח בסלובקיה, בדרום באוסטריה ובמערב - בחבל בוהמיה של צ'כיה עצמה, שזהו בעיקר חבל הארץ המתוייר ביותר בגלל הבירה פראג. מקור השם מוראביה הוא בנהר מוראבה.

תושביה של מוראביה ברובם נוצרים קתולים וקראתי שלא אחת קיימת בעיית זהות בקרב תושבי האזור. הם רואים עצמם צ'כים, רואים עצמם כחלק מהרפובליקה אבל מנסים לשמר בכל תוקף את היותם בעלי פולקלור יחודי (מה שבעיני הוא לגיטמי, יפה ומיוחד).

ביקור בכמה מרכזי מידע לאורך הטיול שעשינו באזור, מלמדת כי מפת התיירות בחבל ארץ זה הולכת וגדלה. הביקור בערים קטנות, המשמרות את מראה ימי הבניים שלהם, הטיולים שניתן לעשות ברגל או באופניים ואפילו ברכבת מהווים איזושהי הרגשה מרעננת של משהו לא מוכר, משהו פחות מתוייר, אינטימי וחוויתי.

"טוב, הבנתי, טבע... אבל למה לנסוע עד לשם?" הקשתי את השאלה.

"תשאלי אותו, מה את רוצה ממני..." הוא ענה.

ו"אותו" שאני צריכה לשאול זה את דובי.

זו אחת הפוזות שהיה בהן כל הזמן בימים הבאים.

מתוך המניפסט של דובי:

"צילום טבע הוא סוג של תפילה..

ובשבילי גם ציפייה ומשאלה,

לכל מה שהארץ היפה הזו היתה צריכה להיות, ועוד עשויה להיות...

בתוך העשן, המלחמות, הוויכוחים הבלתי נגמרים, והצדק המוחלט של כל אחד מאתנו,

עומדים היער, האדמה, הנחל והפרח, נבוכים, אובדי דרך ומסמיקים מבושה,

מחכים שהתפילה לשלומם - תתגשם".

"Nature photography is kind of a prayer… expectation and wish for whatever this beautiful country should have been and still can be… amidst the uncertainty, the wars, and the non-ending violence and self-absorbed truths also stand the innocence and beauty of the forests, the earth, the streams and the flowers. But they stand embarrassed, lost and blushing from shame waiting for their prayer to be fulfilled".

מתוך הביוגרפיה של דובי:

דובי רומן נשבה בקסמו של הציור האימפרסיוניסטי, הוא חיפש דרך לבטא תפיסה אימפרסיוניסטית של הטבע על ידי צילום – ראייה כביטוי של אור. רומן אינו מסתפק במשחקי האור בשדות ובחורשות, וביצירת דימויים זוהרים של הנוף. עבודותיו מציעות אור אחר; משטחי פרחי הבר ביער והגזעים האפלים מכוסים באור מסתורי, בזוהר רוחני הקורן מהטבע. יתכן ואותו אור מיסטי, נובע משורשיו הגליליים של האמן. משפחתו חייתה בצפת במשך חמישה דורות, וסבו, יצחק רומן, היה אמן ופסל, אשר תיעד את התרבות הדתית היהודית בצפת.

דובי רומן חי בעיר, אך בורח שוב ושוב אל הטבע כצורך קיומי, ובמיוחד אל היער. הוא אינו מנסה לתעד את נופי הארץ כפשוטם, אלא שואף להגיע מבעד למקום המסוים אל האוניברסאליות שבטבע ואל שלוות הנפש וההרמוניה שהיער מציע.

כמו הציירים האימפרסיוניסטים, שיצאו מהסטודיו אל הטבע, משיג גם דובי את האפקט המיוחד של תמונותיו בחוץ, ברגע הצילום עצמו. הוא משתמש בטכניקה של ריבוי חשיפות, חלקן מעט מחוץ לפוקוס ומזוויות משתנות. "תנועה קלה של הגוף ואני יכול לתפוס ניואנסים, שמשנים את המציאות לחלוטין", אומר דובי. "לעולם אינני יכול לחזות במדויק את התוצאה הסופית, זו הצטברות של הרבה מרכיבים, הרבה שערים שנפתחים".

דובי רומן עבד 36 שנים בטלוויזיה החינוכית ופרש לגמלאות בסוף 2018, כיום הוא עוסק בהדרכה אישית של צילום בטבע. הוא מקיים סדנאות וחוגי צילום במסגרות שונות ומשתתף בתערוכות ובפרויקטים בצילום בארץ ובחו"ל. הוא נשוי, אב לשלושה וחי בתל אביב.

את דובי תוכלו למצוא כאן, באתר שלו או בדף הפייסבוק שלו.

והוא חלם להגיע למורביה בסתיו, כשהצבעים בטבע מתחלפים.

ועזרנו לו להגשים חלום...

לכאן הגענו. זו היתה הנקודה שאליה ביקש דובי להגיע - Kyjov, קיוב שבצ'כיה. בקצה העולם שמאלה, ואח"כ ימינה....

הצחיקה אותי מאוד התמונה הזו... משהו מקדמת דנא, לא?

לאורך כל ימי שהותנו התאפסנו בפנסיון לונגוס. פנסיון מעולה. נקי מאוד, שקט, מסודר, ארוחת בוקר טובה ובהמשך הרחוב, די סמוך למלון יש בבעלותם גם מסעדה מצויינת שכל ערב אכלנו בה ארוחה חמה.

המסעדה מגישה בליל של סגנונות. בערב הראשון אכלנו בסגנון איטלקי. היה מצויין

לפני הטיול התלבטנו האם לשכור רכב או לא. החלטנו להגיע למקום, ללמוד אותו ואז להחליט. לצורך הכרות המקום הזמנו ביום הראשון מונית שהיתה צמודה אלינו כל היום והנהג בעזרת רון-עמי שניווט אותו לנקודות מסויימות, נייד אותנו ממקום למקום. דובי בדק את האתרים וסגרנו תוכנית לימים הבאים.

השיגרה בימים הבאים היתה קבועה:

דובי עם המצלמות שלו, רון-עמי אחריו - הנווט, נושא הכלים והיועץ כשצריך, אני עם מצלמת הנייד שלי וגילית - משתרכת אחרינו עם הספרים. זה היה מחזה שהיה צריך להסריט אותו....

ת'אמת... סתלבט אמיתי...

את התמונות הכי שוות ויפות פירסם דובי באתר שלו. כנסו לקישור שכתבתי למעלה כדי לראות אותן באיכות טובה (על מנת להעלות בבלוג הרבה תמונות אני נאלצת להוריד באיכותן).

דובי מוכר דרך האתר שלו הדפסות שונות על סוגי נייר שונים ובגדלים שונים. יש באתר כ-400 צילומים שלו. בנוסף האתר מציע 50 מוצרים שונים עם הדפסות של עבודותיו. מוצרים כגון כיסוי מיטה, כיסויים לטלפון, חולצות ועוד.

צילומי אומנות של דובי. אלו הם חלק מצילומים שנעשו במהלך כל ימי שהותנו במקום.

דובי מצלם בגדול, ואני מצלמת בקטן....

מכירים? אלה אגוזי המלך שאתם אוכלים.... רגע אחרי שנפלו מהעץ.

פרקתי אותם וצילמתי...

קנוקנות יבשות של גפן. גפנים הוא אחד מהגידולים הבולטים במורביה.

כמויות אדירות של ענפי גפן שמשמים להסקה.

תרמיל של פרג עם עדשות המאקרו של הנייד.

סוג של ציפורן. פירקתי פיזית את הפרי על מנת שאוכל לצלם את הזרעים מקרוב.

גם ממצלמת הנייד מתקבלות תמונות נוף לא רעות.

ביומנו השני במקום, כשדובי ידע באיזה שעות הוא רוצה לצלם (עניין של תאורה) הזמנו שוב מונית שהורידה אותנו בנקודה מסויימת וכעבור מספר שעות באה לאסוף אותנו שנית.

כשמנקודה לנקודה צעדו השניים ואנחנו אחריהם. תפסתי אותם בשתי תמונות שמאוד אהבתי.

זו האחת.

וזו השניה.

בשלב מסויים התיישבתי סביב הנקודה הזו והיה לי מפגש מעניין...

גילית ישבה לא רחוק ממני...

כאין וכאפס לעומת התמונות של דובי... אבל גם בזה יש יופי.

הילדים לא שיחקו בילדותם טרזן על העצים - אז עשו זאת בבגרותם...

גילית החליפה עץ ואני נתקלתי בעמוד למטה והלכתי בעיקובתיו...

כי אחריו היה עוד אחד ועוד אחד...

שהובילו אותי למבנה הזה

וכל זה התגלה תלוי על הגדר מאחורי הבית.... היו שם ספלים מדהימים, אבל כולם שבורים.

ממתינים למונית בסוף היום... מישהו התבלבל בכיוון מהיכן צריכה להגיע המונית שתאסוף אותנו.

התיישבנו לחכות למונית ודובי תפס אותנו בתמונה מדהימה!

היינו מורעבים ואת ארוחת הערב במסעדה ליד המלון אכלנו הפעם בסגנון "בשרי". התמונה משמאל זו ארוחה זוגית שלי ושל רון-עמי. היתה מצוינת. גילית אכלה עוף, דובי סטיק ומה עלה בגורל הגופרה אני מסרבת לענות...

את חלקו של היום הבא הקדשנו בבוקר לתיור בעיירה.

תוך כדי צילמתי קצת את הטבע העירוני....

אבקנים כחולים... משגע!

ראו את ההשתקפות שבתוך טיפת המים

זרע תלוי על פרי של עץ בשם מכנף

טיפת מים על עלה

עץ בשם גלדיציה תלת קוצית Gleditsia triacanthos. פירקתי את התרמיל וצילמתי את הזרע שהתחיל לנבוט (יורד המון גשם, התרמיל רטוב לחלוטין אז הזרעים התחילו לנבוט בתוכו)

הנוצרים מאמינים כי מקוציו של עץ זה הכינו את הכתר של ישוע, אבל במקום שבו ניצלב ישו אין עץ שכזה. אז להשכלה כללית -כנראה והכתר הוכן מעץ שיזף מצוי שהוא עץ קוצני וסבוך מאוד.

פרח (לא יודעת של מה) שהתייבש (בתמונה משמאל. קצת לא בפוקוס הצילום אבל תוכלו לראות בפרח המיובש). המעניין הוא שבטוח שאיש מכם לא ייחס חשיבות לדבר הזה, שנראה עלוב... אבל תראו כמה יופי יש בעלי הכותרת בתמונה מימין... עלי הכותרת שמתייבשים מתגלגלים כמו הקיפולים של שוקולד שאנחנו מכירים 🤪.

ככה היא נראתה בלב העשביה

וככה מקרוב.

הציץ לרגע מתוך עלי הכותרת...

עלי כותרת

אחרי כמה שעות היינו חייבים לתדלק את עצמנו עד לארוחת הערב. דובי הציע פיקניק בגינה הציבורית. כמי שמכירה את רון-עמי כמעט 40 שנה הסתכלתי עליו ולא האמנתי שהבנאדם הסכים, ועוד באיזו קלילות... נכנסנו לסופרמרקט, קנינו מכל טוב, צעדנו לגינה הציבורית וישבנו לאכול.

רואים רון-עמי, רואים את הביס בפה...

אני לא אספר לכם כמה גבינות מסריחות קנו החברה.... ואני שונאת שינאת מוות גבינות מסריחות. טעמתי - ונשארתי בחיים. אבל זה לא יחזור על עצמו... 😬 🙄 🤐

ומאפים.... טריים....

היום האחרון באזור הוקדש לטיול בעיירות הסמוכות ואחת מהן היא Bukovansky Mlym.

מבנה הכנסיה החדש בעיירה.

בשעה ששוטטנו ברחובות הריקים (היה זה יום א'... או שאולי הם תמיד ככה) הבחנו בקבוצות קבוצות של אנשים עם תלבושת מסורתית מגיעים ונכנסים למה שיתברר בהמשך בית התרבות המקומי.

היה זה אירוע לזכרו של המרשל והאציל Joseph Radetzky von Radetz. גנרל בצבא שזכה להערכה רבה בשל טקטיקות לחימה מיוחדות שהיו לו. השתתף באינספור קרבות להגנתה של מוראביה והאירוע התחבר לי לפתיח שכתבתי בתחילת הפוסט עד כמה מנסים תושבי האיזור לשמר את הפולקלור המקומי.

ביקשנו רשות לצלם אותם עם התלבושות ובשלב מסויים פגשתי גבר שהגיע עם בנו, לבוש אף הוא בתלבושת המסורתית שדיבר אנגלית. שאלתי אם אפשר להכנס ולצפות במופע. הוזמנו בשימחה וכששמעו שאנחנו מישראל אפילו טרחו והציגו בפנינו את ראש העיר.

רון-עמי התלהב ממתקני איסוף האשפה לכלבים... נייר, לא ניילון.

או שאני גמדה, או שגילית ענקית או שהנדסת האנוש במקום הזה נועדה לנפילים...

(כל התשובות נכונות)

סלפי פרידה מהמקום. יש לנו טרמפ ע"י אחד ממשתפי האירוע עד למלון.

למחרת בבוקר מישהו צריך לחזור הביתה. זה לא אנחנו...

נפרדים בחיבוקים בתחנת הרכבת ב- Brno. דובי וגילית חוזרים לבודפשט ומשם הביתה, אני ורון-עמי ממשיכים לטייל.

בפוסט הבא - Brno.