מוקדש לחברה כל כך מיוחדת ...

כל שנה, לקראת חודש מאי/יוני אני מקבלת הזמנה לטקס חלוקת מלגות ע"ש מיכל גנני-גרוצקי ז"ל.

בכל סוף שנה מחולקות מספר מלגות על שמה של מיכלי, שהיתה ראש צוות המעבדות במכללת סמינר הקיבוצים.

מאז שאני בורשה לא השתתפתי בטקס.

השנה, 20 שנה למותה, החלטתי להעתיק לכאן דברים שכתבנו נורית ואני ב-1999.

נכתב ב-1999.

את השיר הזה כתבה עלינו רחל המשוררת:

"פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים - זה די..."

וכך היה.

נפגשנו בספטמבר 1981. סמינר הקיבוצים. מסלול להוראת הביולוגיה.

שלוש בחורות צעירות, תוססות, רווקות, ללא ילדים...

החיים עוד לפנינו.

וכמו שכתבה רחל המשוררת - די היה במבט חטוף ביום הראשון ללימודים ומיד התחברנו.

החלוקה היתה מיד ברורה: מיכלי - המוח, אנחנו - הכוח.

גם סדר הישיבה בכיתה היה קבוע וברור - מיכלי באמצע, נורית מימינה ואני משמאלה.

היא היתה הראלית מבנינו. הכל אצלה זרם. שום תרגיל, בעיה או שאלה לא היוו קושי עבורה.

היינו נפגשות לא מעט בשעות אחר הצהריים. מיכלי לא נתנה לנו להסחף לדברים שוליים. רכילות מועטה, הפסקות קצרות והעיקר - "בנות, צריך לסיים".

טיולים עם מיכלי היו אחד הדברים הכי מעניינים.

באחד הטיולים צפונה עצרנו בסמוך לצומת דברת. על הכביש היתה מוטלת חיה דרוסה. מיכלי שכנעה אותנו שנחזור רגלית לצומת משום שהיא חייבת לראות את החיה. עמדנו פעורות פה ומשתוממות על הכוונה והיא - נעצה בנו זוג עניים ואמרה לנו בכעס - "איך אתן רוצות להיות מורות לביולוגיה ולא לראות איך בנויים קרביים של חיה אמתית?"... כמובן שהלכנו אחריה, אבל רק היא הסתכלה.

אבל לא על זה רצינו לספר.

רצינו לספר על השנים אחר כך, על הצד שבטח איש מכם לא הכיר אצל מיכלי.

סיימנו ללמוד - אבל לא נפרדנו. חלפו השנים והקשר העמיק. למדנו האחת על השניה ועל השלישית, נישאנו, ילדנו, המשכנו ללמוד, נפרדנו לחו"ל והחיים זרמו. אם לא נפגשנו תמיד הקפדנו על שיחות טלפון, כוס קפה חפוז בדרך לאנשהו, ארוחת ערב אצל מישהי מאיתנו, ובתקופות של חו"ל מיכלי היתה ברשימה של "חייבים להספיק לראות לפני שנוסעים" וכמובן גם תמיד לצלצל ביום ההולדת... זה היה חרוט אצל שלושתינו.

לפני כ-7 שנים התחלתי - יעל, לספר למיכלי על דור, בני הצעיר. בלילה סוער שעבר עלי הרמתי טלפון למיכלי וסיפרתי לה על תופעות מאוד מיוחדות אצל הבן. מיכלי הקשיבה והקשיבה ולבסוף אמרה לי משפט שהיה בבחינת האור שבקצה המנהרה. רק שנים מאוחר אחר כך ידעתי מדוע היא אמרה לי את אותו משפט.

במשך השנים מיכלי תמכה ועודדה. היא סיפרה ודיברה, לימדה והתעניינה בבני ובבעיותיו. היא היתה קבוצת התמיכה הכי טובה שאפשר היה לייחל לה. היא תמיד ידעה להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון ותמיד אמרה לי "תראי איך אחרים מתפתחים להיות אנשים כל כך מיוחדים שמסתדרים בחיים, תראי שעוד הכל יהיה בסדר יום אחד".

אף פעם לא ידענו מאיפה שאבה את הכוח להגיד תמיד - "יהיה בסדר". הרי לא תמיד הכל בסדר ולא כל דבר מסתדר. בשמחה, בחיוך ובנכונות להתמודד עם הכל ולעזור - תמיד היתה חזקה ומעודדת את כולם בסביבתה.

ומה עם מיכלי עצמה? - אנחנו בטוחות שלא תמיד עמדה בציווי של עצמה, אבל כלפי חוץ שידרה אופטימיות זהירה.

לפני כ-4 שנים היא סיפרה שהלויקוציטים אצלה לא בסדר... אבל "שטויות, זה משהו קל, מטפלים" - ולא הוסיפה. בקשה שלא נספר, השביעה, התחננה - "זה הכל זמני, אל תדאגו...".

סמכנו עליה, הלא תמיד, בסוף, הכל יהיה בסדר...

דיברנו בפעם האחרונה ביולי, היא צלצלה שנגיע לקפה.

היה לנו קשה להגיע.

צלצלה שוב, בתכיפות לא אופיינית לה - ולא הבנו. לא נפל לנו האסימון.

את יום ההולדת שלה ב-1 בספטמבר שכחנו באופן מדהים, פעם ראשונה אחרי 23 שנים - שתינו.

עד כמה מוזר הוא גלגל החיים - כך מסתיים אותו הבית שפתחנו בו, בשירה של רחל:

"ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר משבר האושר והדווי..."

נוחי על משכבך בשלום חברה, נעמת לנו מאוד.

אוהבות עד כאב

יעל ונורית.