לזכרם של קומט וארתור

התמונה צולמה ע"י אלון פלר

התמונה צולמה ע"י תום לרנטל

התמונה צולמה ע"י אלון פלר

זהו, תחושת ריקנות אדירה... געגוע ענק. משהו חסר בבית... לפני שנה נפרדנו מארתור בגיל 14 והשבוע נפרדנו מקומט - כשהיא בת 15. אמא אמרה לי פעם שהיא לא מבינה אותי. "איך את מתחברת כך לבע"ח?" לא יודעת, לא מסוגלת להסביר אבל עובדתית - זה נכון... קומט היתה הצל שלי. מצאתי אותה כשמלאו לה 5 שבועות. 15 שנה שהלכה אחרי לכל מקום, נאמנות בלי גבולות ובלי תנאים. ארתור הצטרף אלינו, למשפחה, כשהיה בן חצי שנה. כשתום התגייסה כתבתי לה מכתב מארתור... הוא נורא התגעגע אליה.

אמרתי השבוע לכלום שרגל של לטאה לא תכנס יותר אלינו הביתה. לא עומדת בפרידות. הזכות שניתנה להם, להרדים אותה דקה לפני הסבל הקשה של החולי והגסיסה - היתה לי קשה מאוד, נוראית. לא אעמוד בזה עוד פעם - אפילו עם לטאה... נעמתם לי מאוד 15 שנה קומט וארתור, מלאתם אותי באושר שלא יכולה להסביר....אבל לא עוד.

לזכרם, מצרפת את המכתב שכתבתי לתום לפני כמה שנים... שלום, שמי ארתור ואני היום בן 11. כשמלאו לי 4 חודשים נזרקתי באישון לילה למכונית המסחרית של בעלי הבית הראשונים שלי, מפוחד, מבוהל, רועד רעב ועייף. אני זוכר נסיעה ארוכה ופתאום עצירה.

הדלת האחורית של המסחרית נפתחת, יד מושטת, תופסת בפרוותי הדלילה והופ', משיכה חזקה ואני מוצא את עצמי באמצע הכביש ברחוב לא מוכר, חשוך, שקט איימים. המכונית נוסעת. נותרתי לבד. צלעתי לעבר המדרכה. בקושי רב הצלחתי לעלות. רגלי כואבות, הגוף מתפרק ואני כל כך רעב ועייף. אני מבחין באור שבוקע מאחד הבתים ואני צועד לעברו. אולי... אולי אמצא שם משהו לאכול, לשתות. כוחותי אוזלים בדרך. אני מוצא מסתור בין ערימת קרשים ובלוקים ונשכב. אור בוקר.... זריחה.... אני פוקח את עיני. כנראה נרדמתי וישנתי שינה הגונה. אני שומע קולות - "נו... בואי כבר...אני אגיד לאמא שאת ניגשת לאתר הבניה...אני אלשין שאת זוחלת...נפספס את ההסעה לבה"ס..." ופתאום מציץ לי פרצוף למקום המסתור... ילדה יפיפיה. עם חיוך שאני לא מסוגל לשכוח.... "הי אתה", היא קוראת לי...."מאיפה צצת?" והקול שצעק קודם, שואג הפעם: "בואי כבר....ההסעה כאן." "חכה לי" היא אומרת לי. "בשעה 3 בצהריים אני חוזרת". אתם מכירים את המושג אהבה ממבט ראשון? כך זה היה. ראיתי אותה אולי ל-4 שניות אבל פרצופה נחרט. והריח.... או ריח של דובשנית בטעם סטיק צלוי........ הרעב הורג אותי, אני יוצא לחפש לאכול. כשם שהגחתי ממחבואי - כך חזרתי אליו... עדת כלבים התנפלה עלי, יללתי בכיתי ונסתי כל עוד נפשי לאותו מסתור שבילית בו בלילה. מתנשף ומבוהל קולטת עיני בבית ממול יפיפיה נוספת. הפעם - היא בת מיני, הסקית מעורבת עם זאב. יפייפיה זו לא מילה. רובצת על מפתן הדלת - פרוותית, עם צוואר ארוך ועייני שקד... התאהבתי. היא הייתה משוחררת ולא הצטרפה לחבורת הטורפים שהתנפלה עלי. לא העזתי להתקרב אליה.... היום עובר ובשלב מסוים אני מחליט ומעז לצאת. אני מחליט לצעוד לאותה תחנת הסעה שבבוקר ראיתי את אותה ילדה יפייפיה עולה על האוטובוס. אני רובץ בתחנה ומחכה. אוטובוס ראשון מגיע. ילדים יורדים. אני לא מזהה את אהובתי. אוטובוס שני מגיע. ילדים יורדים. ושוב אני לא מזהה את אהובתי. גם השלישי הגיע....וכלום.....איה את ילדה יפיפיה???? והזמן חולף ואני מבין שאוטובוסים יותר לא יגיעו. אני כל כך עייף. מרגיש רע. הגירוד בגוף משגע אותי. נותרתי כמעט ללא פרווה... התולעים בבטן גורמות לי לכאבי בטן נוראים..... אלוהים - גאל אותי מיסורי אני מתחנן.... מישהו נוגע בי, אני קופץ... חושי בוגדים בי, לא הרגשתי ולא שמעתי מישהו מתקרב. אני פוקח עניים לרווחה - ואווו, זו ילדתי היפיפיה. "הבאתי לך לאכול משהו. אני בטוחה שאתה רעב... שאמא לא תראה שבאתי... אחי סיפר לה בבוקר שהתעסקתי איתך ואמא אמרה לי שאבא לא יאהב את הרעיון שנאמץ עוד כלב.... אבל אתה נראה לי כל כך אומלל וזקוק לעזרה...." והיא מתיישבת לידי ומספרת לי "שמי תום, אני בת 7 ואתה נמצא במושב. יש לנו בבית כלבה הסקית מעורבת בזאב שאמא מצאה לפני חודשיים בעבודה..." והדמיון שלי עובד..."הי, זו היפיפה בת מיני שראיתי בבוקר...." אני עכשיו גם יודע היכן מתגוררת תום. והערב יורד. ותום רצה הביתה ומביאה סמרטוט רצפה. היא מסדרת לי אותו במחבוא מהלילה הקודם ומשאירה לי אוכל "למקרה שתהיה רעב בלילה". וכך עובר חום חודש יולי אוגוסט. בימים אני רובץ על המדרכה, מול ביתה של תום, בלילות אני מסתתר במחבואי. כלב לא משחק איתי, אפילו הילדים שמשחקים ברחוב אחה"צ - לא רואים אותי ממטר - כמו שאומרים החברה שלכם. וכל ערב אני זוכה לביקור של תום עם ארוחת ערב - לפעמים שאריות חמות מארוחת הצהריים, לפעמים שארית מהגלידה שלה ועם המון המון אהבה.... "אתה יודע כלב חום," כך היא קוראת לי - אתה נראה נורא... אין לך כמעט פרווה.....כואב לך משהו? היא שואלת כל ערב..... "הלואי ויכולתי לעזור לך" היא אומרת לי. והחודשים עוברים ואני בשכונה. בכל בוקר תום מגיעה להגיד לי בוקר טוב ובשעה 3 אני ממתין לה בתחנת האוטובוס. מלווה אותה הביתה. והימים מתקצרים והרוח נושבת. הסתיו בפתח. הלילות מתקררים ואני חולה.... אני מרגיש רע.....אוי תום....הלואי ויכולת לעזור לי... גשם ראשון. מבול. אני נרטב. אני שומע צעקות ובכי מכיוון ביתה של תום. הדלת נפתחת - אמא של תום יוצאת ובידה ארגז. "לכי תביאי אותו" אני שומע.... וראשה של תום מבצבץ במחבואי...."בוא כלב חום....אמא מרחמת עלייך.... סידרנו לך ארגז שלא תירטב.... אני אנסה לשכנע את אבא שנכניס אותך לפחות למחסן". כל כך חם לי, נעים, קיבלתי אפילו קערת חלב חמימה.... בוקר. אמא של תום מציצה אלי ואומרת לי נחרצות " ילא כלב חום....לאוטו.... אקח אותך לוטרינר". וכך התחיל פרק ב' של חיי. שנה ראשונה הוקדשה "לשיקום". גופי בגד בי. הייתי מאוד חולה. נותרתי כמעט ללא פרווה על גופי. מערכת העיכול שלי נפגעה ורק תרופה אחת הצילה אותי - האהבה. אבא של תום הפך לחבר הכי טוב שלי, אמא של תום - היא מושא הערצתי, אחיה של תום -החבר הכי טוב שלי, כלבת האסקי סיברית מעורבת בזאב - אהובתי משכבר הימים ותום - אוי תום תום... נשמתי, אהובתי, חיי. לא נפרדו דרכנו ליום. אכלנו, ישנו ודהרנו ברחובות יחד. אכלנו מאותה צלחת, רחצנו באותה בריכה, בכיתי בלילות יחד איתה כשהיה צורך לבכות. ליקקתי את דמעותיה וניחמתיה והלב התפוצץ מאהבה. ואתם מכירים את השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה...".? אז כך צמחה לה אהובתי... בה"ס היסודי. חט"ב, תיכון.... ועתה השירות למולדת קרא לה..... ונותרתי לבד בבית. היא מגיעה אחת ל-3 שבועות. הלב בוכה.... אני לא מסוגל לעמוד בזה. אני שוכב על יד הדלת ימים שלמים. לפעמים בוכה. וכשהיא מגיעה - אני לא עוזב אותה לרגע. אני ישן במיטתה ולרגליה... כל שתבקש אעשה. מישהו יכול לעזור לי? מישהו יכול לגייס אותי לצבא? אהובתי.....חכי לי אני בא....

#Komat #Arthur