"💔...לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח"

תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות? לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח. תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם. תגיד לי איך עם המוות אתה חי מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת וזה שנעלם, האם יחזור או כבר מת? תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איך...

(מילים ולחן - איילה אשרוב)

איך כותבים על מישהי שכמעט ולא מכירים?

איך מספרים על מישהי שהיתה ונעלמה טרם זמנה?

איך מספרים על מישהי שהיתה עולם ומלואו ואני לא יכולה להניח לה ללכת מבלי להקדיש לה כמה מילים... פשוט לא יכולה!?

היא היתה ביתם של טלי וחיים.

היא היתה אחותם של שביט, ליבת, שנהב, אתגר ויעד.

היתה נכדתם של חיים ונחמה.

היתה אחייניתם של רן וזהורית, חניתה ותמי.

היתה בת דודתם של עדי מורן ומעוז, גיא וארין, נמרוד וזוהר.

והיא היתה חברה של המון חברים.

אבל מעל לכל - היא היתה ענבר רוטנר שרק לפני שבועיים חגגה יום הולדת 36.

היא היתה... 💔 😭

שנהב כתבה לי:

"בוקר, זמינה לדבר רגע?"

4 מילים.

בוקר - ללא המשכו - בוקר טוב, או בוקר אור. בכלל לא ייחסתי לזה חשיבות. אפילו לא שמתי לב.

לדבר רגע - ולא ידעתי שזה רגע שבו אתוודע לכך שנהפך עולמה של משפחה שלמה.

עניתי לה "בטח!!!!" - עם מליון סימני קריאה כי אני תמיד אוהבת לשוחח איתה.

והיא התקשרה.

"ענבר נפטרה בפתאומיות" היא אומרת לי.

"לא יודעת מה סיבה, אין לי כרגע הסבר".

היתה - ואיננה.

הדעת לא סובלת, בלתי נתפס - רגע היתה, רגע איננה.

אח"כ יתברר כי צעדה, מעדה, נחבלה וזהו...

הכרתי את ענבר כאחותה של שנהב.

הכרתי את ענבר כזו שהחליפה אותי, או אני אותה, כביביסיטר על קאי, הכלבה של שנהב ותום.

הכרתי את ענבר כזו שאוכלת טבעוני (צילצול טלפון בבית ... "אמא, מה שיש בפריזר, זה טבעוני? ענבר רעבה ואני לא יודעת מה יש בפנים...")

הכרתי את ענבר מסיפוריה של תום - "משהו מאוד מיוחד, נדיר, לא יודעת להגדיר" - היתה אומרת...

הכרתי את ענבר כחלק מחייהן של שנהב ותום.

אתם יודעים... מהסיפורים היומיומיים שיש בכל משפחה על אחד האחים/יות.

והכרתי את ענבר לפני כחודשיים כשבאה ל-4 ימים של סוף שבוע ארוך בוורשה עם אמא טלי ושלושת אחיותיה הנוספות - שביט, ליבת ושנהב. סוף שבוע מיוחד שעשו הבנות למשפחת רוטנר לבד פעם ראשונה בחייהן.

הכאב עצום עוד יותר עם ההבנה שזו גם היתה הפעם האחרונה.

חיכיתי להן בטרמינל.

ראשונה יצאה טלי ובעודנו מתחבקות יצאו שביט וענבר.

העין לא הצליחה ברגע הראשון לזהות מי זו מי... התבלבלתי. נראו כמו תאומות שהופרדו בלידתן.

מיד תפסתי אותן לתמונה משפחתית ראשונה...

ככה גם הגיחו לעולם ילדיהם של משפחת רוטנר לעולם.

זוגות זוגות...

לשביט היה את ענבר

לליבת את שנהב

ולאתגר את יעד

(איזה שמות... איזה שמות מיוחדים!).

אין מילים יפות יותר, כואבות ומצמררות יותר מאלה שהקריאה שביט במסע הלוויה של ענבר.

ברעד ובמילים עדינות ולוחשות ביקשתי את רשותה של שביט לפרסם כאן את ההספד.

וכך אמרה שביט:

אור גדול, פרח, 36 שנים. נשמה. נשמה גבוהה.

ענבר, ענברי, בת הזוג שלי

זוגות זוגות, אנחנו 6 אחים

4 אחיות ו-2 אחים

שביט, ענבר, ליבת, שנהב, אתגר ויעד

אבא ואמא, חיים וטלי, רצו 6 ילדים

רצו ועשו

רצו חינוך איכותי – רצו ועשו

רצו איכות חיים ואויר, אז הגענו לגליל, לכפר ורדים.

גדלנו, התחנכנו במקום המדהים הזה.

ענבר ואני הכרנו בראשון לציון

כשאני בת שנתיים (ו-3 חודשים), והיא בת יומיים.

גדלנו ביחד, תמיד, עד שענבר ביקשה חדר נפרד.

לענבר היתה הילה, היתה לה פרטיות, וגאונות.

אחותי היתה גאון. ידענו תמיד, וגם היא.

לא היתה לה סבלנות לטיפשים,

אבל המון סבלנות לילדים ולבעלי חיים,

רוך, עדינות ואהבה אמיתית, וגם קוצים ומחסומים.

ענבר, לא מאמינה שאת לא כאן, שאת לא תהיי איתנו יותר.

בשבת בנות, בערב אחים, בבית של ההורים, בחגים, טיול בני דודים, עם הילדים שלי, בשיחות עם עמית, על מהות ועל עומק. וכיף וצחוקים. כל כך אהבתי את הצחוק שלך, כשהיית ילדה היה לך צחוק מתגלגל, כמו תבל.

לענבר אין מנוחה, נפש רגישה, סקרנית, חכמה, אוטודידקטית אמיתית, סולדת מסמכות ומוסדיות.

בשנים האחרונות משהו נפתח בך, ביוזמתך ובמהלכים אקטיביים נתת להתקרב, ניסית דברים חדשים, תקשורת בכל מיני גוונים

כולנו היינו שם איתך, נתת תשומת לב לכל אחד ואחד, וגם לאבא הגעת לפני שבועיים.

איזו אצילות, איזה אומץ. תמיד מדויקת.

השקעת בילדים שלי, סבלנות ואהבה,

והם החזירו לך בחזרה. אופק, תבל וסהר.

קשה להם בלעדייך, לכולנו.

לא מאמינים ולא מבינים איך אחרי כל המאמצים והחיים המלאים שלך, העמוקים והאינסופיים, ופתאום את אינך.

המוות הגיע אלינו לפני 4 שנים, עם הבשורה על גיא.

תבל אמר לי אתמול "עכשיו גם גיא וגם ענבר"

ואופק מחפש את המילים "כי הדורות ממשיכים", ככה הוא אומר.

איך קוראים לדודה גדולה, חושב איך יספר לילדים שלו, כמו שסיפרו לו על סבתא הינדה.

ענבר אחותי הקטנה, אחות מס' 2

אנחנו 6, ועכשיו חסרה לנו אחת, אהובה, יקרה

לא רוצים להיפרד ממך. לא רוצים.

ומכריחים אותנו.

מישהו שם למעלה רוצה אותך איתו,

אולי יש לו תשובות, אולי הוא רוצה לעזור לך.

אין לי מילים לתאר את העומק שלך, את הגאונות, את הפשטות.

לכתך הפתאומי משאיר אותנו אבודים, כואבים, לא מבינים, אוהבים.

לא נהיה שלמים יותר.

5 במקום 6.

7 במקום 8.

9 מתוך 11.

אמרתי לך בזמן האחרון כמה אני אוהבת אותך ומתגעגעת.

היה לי חשוב להתקשר ולדבר, כי אין לך וואטסאפ, את נגד הדברים האלה.

רק ביום שישי דיברנו והיה לך טוב,

היו לך תכניות ושאלות, תמיד שאלות. יותר נכון תהיות, הגיות.

לפני שבועיים חגגת יומולדת. 36. ונפגשנו האחים, במסעדה של ליבת, ביפו, כולם הגיעו מכל קצוות הארץ, כמו תמיד כי אנחנו קרובים, אנחנו חזקים. איך נהיה עכשיו חזקים בלעדייך?

אני אוהבת אותך, רוצה לעטוף אותך ולשמור עלייך. ועכשיו זה כבר לא יעזור.

ענבר לא היתה מדברת הרבה, אבל היה לה קשר אישי עם כל כך הרבה אנשים, היא השקיעה בתקשורת בין אישית, בקשר פרטי אחד על אחד.

בארה"ב היה לך כל כך טוב אבל קר, ובסוף חזרת לארץ, איזה מזל, ואמרת שאת רוצה להישאר פה

ואהבת את העברית וספרים, ועשית מזה קריירה ודוקטורט, 3 מאמרים, והיד עוד נטויה, וזו רק ההתחלה.

ופתאום הסוף.

אוהבים אותך, כואבים את לכתך הפתאומי,

לא מבינים ולא רוצים להבין.

נאהב אותך תמיד, תמיד נהיה 6, תמיד נהיה 8.

שבט רוטנר שאת חלק בלתי נפרד ממנו,

בכל מקום שבו תהיי.

נוחי לך למעלה, תשמרי עלינו,

ואולי תסבירי לנו משם איך הדברים עובדים,

את הסדר המטורף של העולם.

אוהבת אותך תמיד,

הצמד שלך

שביט

עלינו לאוטובוס. ביקשתי רשות לצלם. רציתי לתעד להן את החוויה שלשמה באו.

שביט חייכה כמו שאתם רואים ואמרה, בטח, אין שום בעיה.

ענבר חייכה בעדינות, בדיוק כפי שאתם רואים, משכה כתפיים ואמרה - שיהיה...

אח"כ למדתי שענבר לא אוהבת להצטלם.

גם גליה, דודתה של ענבר נשאה דברים:

ענבר שלנו,

הדהמת אותנו בדרך לכתך - זו שהתווית 36 שנים מחייך, וזו שאת מתווה עכשיו בנקודת הזמן שבחרת לעזוב.

כרעם ביום בהיר הרגשתי, בהתבשרי, ומילה אחת כעוסה וכואבת, פשוטה, עממית ורחובית יצאה מפי, ללא הרף ושוב ושוב ושוב, כמסרבת להכניס לתוכי את הבשורה המרה. ככה המילה הזו מופיעה, בכל פעם שמישהו אהוב ויקר מפז עוזב אותי, אותנו.

ואת, אשת המילים, אשת השפה, אשת הנכון והמדוייק

שלא התפשרת על קוצו של יוד

כדי להעביר מסר קצר, קצרצר, בדרך השקטה והמינימליסטית שבה התבטאת.

כל כך מעט אמרת ששמענו באוזן הארצית שלנו

וכל כך הרבה אמרת, שלא תמיד ידענו לשמוע.

יקרה שלנו, העולם הזה, כך אני מרגישה, היה צר מלהכיל אותך

את חוכמתך הגדולה מידי, את האוצרות הבלתי נדלים ששכנו בתוכך, במחשבותייך, את הרעיונות שלך שאותם הגית יום ולילה, כשנפשך לא מצאה מנוח על האדמה.

ולא מצאה מנוח.

הבלי העולם הזה ומנעמיו היו לך לזרא, זוטות ושטויות להתעסק בהם, כשאת ראית במצלמת-על את הזמן ואת המרחב העצום שבו אנו חיים כאן ושם.

חיית את הקיום הגדול יותר, דאגת מהאופי האנושי, דאגת מההתנהגות האנושית שלא מיטיבה, שדורסת, שרומסת ברגל גסה את מה שקיבלנו במתנה עלי אדמה.

חשבת, כתבת, דיברת בלהט האש על כל מה שגורם לך סבל וכאב,

נמנעת מהחומר וחיית את הרוח.

כל כך היית נכונה, וכל כך העולם שלנו עדיין לא בשל לישות כמו שאת.

ענברי, זהובת השיער כענבר

כשמך כך היית, אבן חן נדירה, מדוייקת ומלוטשת ונקייה, מסרבת לטבול את ידייך בחומרי החיים ולהכתים עצמך באנושיות הפשוטה.

רוצה להקדיש לך את שירה של לאה גולדברג ולשאול כמוה - האומנם?

אבל אני יודעת ומאמינה כי -

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן. ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי השלולית הזהוב ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם נפרדת מכולם וכמהה להיות חלק ממשהו גדול יותר ונכון יותר

יש זמן לכל דבר ועת לכל שלב

וגם מקצה השיפורים של האנושות בוא יבוא.

נחכה, ובנתיים ננסה להיות טובים יותר

בשבילך ולמען הדברים שנלחמת עליהם

בשביל גיא ולמען מה שהוא נלחם עליהם

ובשביל האיחוד שלכם למעלה יהיה האיחוד שלכם למטה.

אני מבקשת מכולם להניח בצד את החרבות, חרבות הלשון, חרבות הלב המחריבים לנו את העולם

ולצחצח את האהבה והכבוד לאדם האחר, לבעל החיים, לממלכת הצומח והדומם

ולהוקיר הכל כמתנות שקיבלנו ושבגינן הקריבו ילדינו היקרים ענבר וגיא - את חייהם.

נוחי על משכבך בשלום, הדברים שלך נישאו ויינשאו אלי לב,

יבוא יום ותוכלי לחייך ולשכב על זרי דפנה מלאכיים.

אוהבים אותך יותר משידעת.

גליה ורן הם הוריו של גיא לוי, בן דודה של ענבר שנפל במבצע צוק איתן.

לזכרו של גיא נפתח עמוד הפייסבוק שלאורך השנים עקבתי אחריו גם מבלי להכיר את גיא.

אחרון הדוברים היה חיים. אביה של ענבר.

האיש שכל כך היה רוצה לתת לך עוד חיבוק אחרון ילדה...💔

אמר חיים:

היתה לנו ענבר...

אבן יקרה שלא היתה כמותה

ואינך עוד...

חלל עצום נפער

שחור משחור

ואין טיפת אור

והוא לא יחזור

האור העצום שנגה ממך

והאיר את כל עולמנו.

כאב שאין לו אח ורע

מפלח את הלב וכמהה

למילה שלך, לכתיבה שלך

לנשמה הענקית הגאונה שלך.

תהי מנוחתך עדן

יקרה אהובה שלי.

אחד מהרגעים שישבנו בבית קפה וענבר ניהלה דיון עם רון-עמי על היסטוריה, על פרטים קטנים לאורך ההיסטוריה שאיש לא טורח לזכור או לתייק בזכרון. הפגינה ידע כל כך רחב - שנאלמתי דום.

וזו היתה התמונה האחרונה שצילמתי.

הלכנו לאכול פירוגי כי הרי אי אפשר לבקר בפולין ולא לטעום את המאכל הלאומי.

והיה פירוגי טבעוני והיא התענגה על כל ביס...

ותום הרגישה שאסור לאף אחד לשכוח לרגע שענבר איתם, לנצח.

"היא היתה אחת משש ותשאר במקום הכי חשוב וקרוב לכולם, ללב ולנשמה" היא אמרה לי כשחשבה ועשתה את השרשרת לכל אחד מהאחים.

את הדמעות כבר איש לא סופר, השבר יהיה כבת לוויה בחייכם משפחת רוטנר היקרה והשמחה תמיד תהייה מהולה בעצב. אבל קורצתם מחומר מיוחד. אתם זן נדיר ואני משוכנעת כי יש בכם יכולות אדירות ומיוחדות לזכור את ענבר, לאהוב ולהתגעגע אליה אבל יחד עם זאת לראות את הילדים האחרים, הנכדים ובני המשפחה ולבחור בחיים.

אוהבת אותכם וכואבת יחד עימכם 😢

#ענבררוטנר #עולםשנשבר #אחים #נכדה #בתדודה #אחיינית #טבעונית #קאי #סוףשבוע #ורשה #מסעלוויה #זןנדיר #חומרמיוחד #לבחורבחיים