כף ריינגה וחוף ניינטי מייל

שבת, 28.12.13

יוצאים מפייהיה במטרה להגיע למרגלות חופו המערבי של חצי האי האאפורי כפי שהוא נקרא במאורית (Aupouri Peninsula), או למרגלות החוף הידוע בשמו – חוף ניינטי מייל (Ninety Mile Beach). נוסעים על כביש 10 מערבה, לאורך רצועה ישרה שנמשכת אל תוך הים במרבית דרכה.

צפונית לעיר קיריקירי (Kerikikeri) אנחנו נכנסים לדרך מתפתלת שעוברת בעיירות קטנטנות, נופים מדהימים אבל.... גשם יורד בלי הפסקה. מאז השעה 07:00 בבוקר מלווה אותנו גשם זלעפות. מוּ עומדת בכבוד רב במזג האוויר. לעיתים מגיע משב רוח חזק ואני מרגישה את החבטה בהגה. האוטו מושך שמאלה ואני חייבת להיות ערנית מאוד.

גשם גשם משמיים כל היום טיפות המים... דמיינו בתמונות גשם זלעפות שיורד ...

תמונות מהדרך...

עוצרים לארוחת צהריים. רענן המליץ לנו לעצור לאכול פיש אנד צ'יפס בעיירה מנגנוי Mangonui.

זו המסעדה.

מה? לא נאכל פעם אחת פיש אנד צ'יפס? (אכלתי ועבר בשלום...)

מסתבר כי המקום מאוד פופולרי ועמוס אבל מאוד מאורגן ומסודר כך שלא הרגשנו שהיה שם עמוס מאוד.

והגשם ממשיך לרדת (כבר 7 שעות ברציפות).

המסעדה היתה עמוסה. ולמי שמכיר את רון-עמי - פלא שנשארנו ולא יצאנו.

כך זה מגיע ארוז ומבפנים...

והיה כל כך נעים לשבת בפנים ולצפות בנוף שמשתקף מהחלון הגדול.

ממשיכים בנסיעה. מגיעים לאתר היעד: - The park, Ninety mile Beach, 5Km W of SH1 Waipapakauri Ramp. Ph (09) 406 7298

ninetzmilebeach@xtra.co.nz

זו הדרך...

גשם זלעפות.

השעה 20:00 (וכן, יש המון אור) והגשם לא פוסק. כבר 13 שעות ברציפות. הוא הולך ומתגבר. התוכנית למחרת – לעלות לכף ריינגה נראית לנו הולכת ונמוגה. אנחנו מחליטים להירשם שוב לסיור מאורגן של קשישים. אוטובוס שמגיע לאסוף אותנו מחניון הקרוואנים, עם מדריך, ובעצם באמצעותו אנחנו יכולים לעשות את מה שלא ניתן ברכבים פרטיים ובמיוחד לא עם קרוואנים – לנסוע ממש על קו החוף ניינטי מייל בדרך חזרה, בשעות אחר הצהריים – כשהגאות חוזרת.

חלון הזדמנויות של 15 דקות ללא גשם מוציא אותנו החוצה לאכול.

מרק בטטות... ככה אני מאחסנת מרק במקרר. שלא ישפך בשעת נסיעה.

הגשם מבריח אותנו פנימה. רון-עמי רואה סרט ואני מעדכנת את הבלוג.

גשם מחלון חדר השינה שלנו

ואם תתבוננו טוב תראו את האוהל דרך החלון שלנו - בבוקר לא היה שריד ממנו.

בשעה 24:00 אני מתעוררת לקול הסערה. הגשם ממשיך לדפוק ללא רחם על מוּ והרוח מטלטלת אותו. הייתי בטוחה שלמחרת הסיור יבוטל.

יום א', 29.12.13.

07:00 – השעון מצלצל. שקט... אני לא שומעת את הגשם.... אני פותחת את החלון – שמש.... מדהים, בלי טיפת ענן בשמיים. הייתי בטוחה שאני חולמת... פשוט לא יאומן. שמש מחייכת (כמו שאומרת רויטל ינאי), חמים ונעים.

יוצאים לסיור. אוטובוס מלא (היו 3 כאלה) אוסף אותנו בחניון הלילה של מו.

אוטובוס וטיול מאורגן של חברת HARRISONS הניוזילנדית.

מטפסים לכף ריינגה. למקום שבו עוזבות נשמות המתים את הארץ - על פי אמונת המאורים.

אורכה של הרצועה הוא 108 ק"מ ויש הטוענים כי הוא נראה כמו מסלול המראה ולכן תומך באמנות המאורים על כך שבקצה – הנשמות עוזבות את הארץ.

תמונות מהדרך

עוצרים לקנות גלידה, כמו גלידת באר שבע למי שזוכר.

רון-עמי אפילו עומד בתור.... אחרית הימים. צוחק כשאני מזכירה לו את התור שעמדנו לגלידת באר-שבע.

זו הגלידה של היפנית שישבה לידי.

בכדי שתבינו - זו החנות בה קנינו גלידה. זו חנות קטנטנה שיש בה הכל - כולל בגדים, ירקות הכל. זה הסופרמרקט האזורי.

מי רוצה ביס ולא קיבל?

ממשיכים בדרך ועוצרים לארוחת צהריים שנהג האוטובוס הכין לנו – בסגנון לחמניה עם שוקו.... התיישבנו במקום יפיפה Taputaputa bay.

את ארוחת הצהריים שלי קיבלו השחפים. הם נענו לה ברצון, ביקשו שאחזור שוב.

זה המקום, הנהג ערך לנו שולחן

זה היה להם טעים, ביקשו שאשוב.

מגיעים לכף ריינגה. שביל ארוך ומפותל מוביל לעבר המגדלור שנמצא בשימוש עד היום. אנחנו עומדים למרגלות המגדלור וים אינסופי פרוס לפנינו. האמת שאני מרגישה שהגעתי לקצה העולם... אני רואה את מפגש האוקינוסים, אני רואה את הטבע סביב ואני מבינה עד כמה קטן האדם מול איתני הטבע האלה. ההמולה של האנשים סביב מחזירה אותי למציאות... האתר עצמו מתוחזק יפה מאוד. שילוט פרוס לאורך כל הדרך ומנקודת הכניסה ניתן לצאת לטרקים קצרים באזור.

ממש בכניסה לכף ריינגה

השביל שמוביל למגדלור.... קודם יורדים ואחר כך צריך לעלות, מן הסתם.

לאורך כל הדרך שילוט ברור ומסודר

המגדלור

מפגש הגלים בין ים טזמן לאוקינוס השקט. אומרים שביום סוער המראה מדהים וגובה הגלים עצום.

הנוף המדהים מהדרך

ת'אמת... אני טיפל'ה יותר גבוה מהמגדלור...

התעייפתי...

אנחנו נקראים לחזור מהר לאוטובוס מאחר והוא עושה את דרכו חזרה (73 ק"מ מתוך ה-90) על שפת הים ממש, על החול והוא חייב לעשות את זה לפני הגאות. אבל לפני כן – "גלישה במגלשות חול" למי שמעוניין.... אני מעוניינת, בטח שאני מעוניינת.

מדרימים מעט מכף ריינגה ונכנסים לשמורת טה פאקי (Te Paki Recreation reserve) שמנוהלת ע"י ה-DOC . אלו דיונות חול ענקיות שניתן לטפס למרומיהן ולגלוש למטה באמצעות מגלשות חול.

דיונות החול

תור המטפסים לגלישה

מתיישבת על המגלשה. הוראות מהמדריך – היכן להחזיק, איך להטות את הגוף ו....הוא עוזב.....אה...אה...אה.... הלב דופק בקצב. המגלשה מתחילה לזגזג ימינה שמאלה, ימינה שמאלה ואני מנסה להשתלט עליה. זה קשה. המגלשה צוברת מהירות ואני לא מצליחה להשתלט על הזיגזוגים.... כמעט מגיעה לישורת, למרגלות דיונת החול וטרח... מתהפכת. אין מקום בגוף שלא נכנס לי חול. המזל הכי גדול – שהקפדתי לסגור את הפה!

אני גולשת רון-עמי נבהל כשהתהפכתי אז לא צילם.... התמונה היא שניות אחרי שקמתי....

רון-עמי מתפוצץ מצחוק והמדריך שהיה למטה ניגש אלי והסביר לי שזגזגתי משום שלא הקפדתי לשים את החוט שאתו גוררים את המזחלת למעלה – מתחת לישבני כשגלשתי (והם אמרו לשים לב לכך אבל מרוב שהייתי עסוקה עם הפחד שכחתי!).

אני מחליטה לטפס שוב על הדיונה הענקית ולגלוש שוב. בכדי להגיע מהר למעלה אני פותחת שביל טיפוס חדש (כל מי שמטפס למעלה דורך על מקום הטיפוס של קודמו כי קל יותר להכניס את הרגל למקום שרגלים אחרות היו בו קודם)... זה לא קל ומעייף אבל אני חייבת להספיק עוד פעם לפני שנוסעים.

והפעם, כמו גדולה, התיישבתי והקפדתי על כל הכללים..... ג...ו...ל...ש..י..ם..... איזה כיף, איך אני נהנת!!!! מגיעה כמעט כמעט עד הסוף ומתהפכת. לא נורא. עוד קצת חול....

חוזרים לאוטובוס ומתחילים בנסיעה על קו המים, חזרה למקום שממנו יצאנו בבוקר. 73 ק"מ של נסיעה מהירה, "תחרות" עם הים שהולך ועולה. היכרותם של נהגי האוטובוס עם לוח הזמנים של הגאות והשפל מזמנת "הרפתקה" קלה.... יש מקומות שהים כבר עולה גבוה מידי והאוטובוס נוסע במים. חוויה אמיתית. עוצרים בשלב מסוים לכמה דקות ואני מוצאת אצה "קטנה" ויפיפייה. חייבת לבדוק...