זלמן שושי

זלמן שושי ז"ל (תמונה מהאינטרנט)

על זכרונות ילדות ועד כמה דברים נחרטים בזכרון.

לסבתא שלי, סבתא ברוניה, שהיתה אישה אמיצה מאוד ובזכותה היא, סבא ואמא שלי שרדו את המלחמה - היתה בילדותי מסעדת פועלים ברחוב בן יהודה. סבתא עבדה במסעדה מבוקר עד אחה"צ המאוחרות להכין ארוחת צהריים לאנשים שעבדו וחיו באזור. בחופשים, היינו אחותי ואני עולות על אוטובוס מאשדוד לת״א והיינו נוסעות לסבתא. המסעדה היתה מחולקת לחדר גדול, מטבח וחדרון קטן שאולי 6 איש נכנסו אליו כדי לאכול. זלמן שושי היה אחד האנשים שהיו מגיעים למסעדה יחד עם חברותיו/חבריו. אם זלמן שושי נפטר בגיל 68 הרי שאז, זה היה בערך לפני 40 שנה ויותר - הוא היה בשנות העשרים לחייו ואני בגיל ההתבגרות. בפעם הראשונה שראיתי אותו באותו חדרון אני זוכרת איך עמדתי והרגשתי שהרגלים פשוט ננעצות בקרקע. עמדתי ונעצתי עיניים.

זלמן אמר לי - ״בואי חמודה, אני לא אוכל בני אדם...״ ופשוט נמלטתי כל עוד נפשי בי. הגעתי בבהלה לסבתא שעמדה במטבח. כנראה שהבחינה בסערה שהייתי בה, תפסה אותי בחוזקה בכתפיים ושאלה בפאניקה - "מה קרה?" גמגמתי...״שמישהו מוזר יושב בחדר הקטן...״. סבתא חייכה חיוך ענק ואמרה לי - ״לכי לסבא״. בכדי שתבינו מה פרוש - מישהו מוזר - הוא היה עם שיער ארוך, מחומצן, אודם בוהק על השפתיים, ריסים ענקיות וכמות אדירה של תכשיטים על היידים והצוואר. יצאתי מהמטבח צמודה עם הגב אל הקיר. הייתי מוכנה לכל רגע שיופיע... שלא אתפס חלילה עם הגב אליו. הגעתי לסבא, התיישבתי על הברכיים ואמרתי לו נחרצות ״אני לחדר הקטן לא הולכת!!!״. סבא צחק. סבא שלי היה איש מאוד מיוחד. מיעט לדבר. הוא היה ניצול שואה שנורה על ידי הגרמנים וכנראה היה פגוע (אני ממש לא זוכרת, כל כך מצטערת שלא שאלנו והיום אין את מי לשאול 😢). אבל זוכרת את החיוך הענק של סבא, זוכרת שהקים אותי, נתן לי יד ואמר לי "בואי". נכנסנו לחדר שזלמן וחברותיו ישבו בו. סבא אמר לזלמן - ״תכיר, זו הנכדה שלי, יעל״. זלמן הושיט לי יד, קטנה, עמוסת טבעות ואמר לי ״אני יודע שאת מפחדת ממני. לא אעשה לך דבר רע, בואי, תושיטי לי יד״. סבא עמד לידי - אז היה לי אומץ. הושטתי יד, אמרתי "נעים מאוד" והסתלקתי. בכל ביקור וביקור אצל סבא וסבתא - פחות ופחות חששתי ממנו. כבר אמרתי שלום, כבר לקחתי הזמנה. יום אחד הוא קרא לי וביקש רשות לקחת הביתה את מתקן המפיות.

מתקן המפיות היתה כוס מפלסטיק שבאמצעות צבעי פלסטיק שהמסתי בחום - ציירתי עליהם כל מיני ציורים וסבתא שמה בהם מפיות. זלמן אמר לי שסבא סיפר לו שאני עשיתי את זה. הוא אמר לי שסבא היה כל כך גאה בעבודה שלי שהוא הרגיש צורך שיהיה לו כזה דבר.

שאף פעם אף אחד לא היה גאה בו.

עניתי שאם סבא מסכים - אז אין שום בעיה. בפעם שלאחר מכן זלמן הביא לי מתנה. בובה קטנטנה.

אמרתי תודה לקחתי, יצאתי לפח האשפה וזרקתי. אני זוכרת שמתישהו סבא שאל אותי היכן הבובה.

התביישתי במה שעשיתי אבל אמרתי שזרקתי. סבא הסתכל עלי במבט המום ואמר לי - ״לעולם, אבל לעולם אל תשפטי אנשים על איך שהם נראים, איך שהם מתלבשים ואיך שהם מדברים. נפש פצועה זה דבר איום״ - ובזה סיים. אני חושבת שזה היה המשפט הכי ארוך שאני זוכרת שסבא אמר לי אי פעם. המשפט ״נפש פצועה״ תמיד ליווה אותי באסוציאציה על סבא.

רק שנים מאוחר יותר הבנתי את סבא והבנתי את זלמן.

יהי זכרו ברוך.

#זלמןשושי #מסעדה #זכרונותילדות #סבתאברוניה #סבאלאון