וולינגטון

יום שישי 17.1.14.

קמים לבוקר אפרורי... כל הלילה דפק הגשם על גג מו. מזג אויר כזה שאני לא אוהבת. יוצאים לעיר במטרה לסייר ובמטרה להגיע למשרדי ה-DOC כי אנחנו רוצים לנסוע לבקר במקום שנקרא האי קאפיטי שהוכרז כשמורת טבע ב-1897 וחיים בו מיני עופות שנכחדו כליל בניוזילנד, אין בו כל טורף ובכל יום מותר ביקור של 70 אורחים בלבד. בכדי להגיע לאי נאמר לנו שיש צורך להוציא קודם אישור של ה-DOC ואז להזמין מקום במעבורת שלוקחת אותנו לאי ושם יש שני מסלולים לתיור. אז יצאנו העירה. נסיעה של שעה באוטובוס מאתר הקראונים של מו.ּ יש במדריך Lonly plant מסלול לסיור יומי של וולינגטון ואימצנו אותו (סתם מסלול מטופש...). מצאנו את משרדי ה-DOC ונאמר לנו שאין יותר צורך באישורים שכאלה. החברה שאחראית על המעבורות מתאמת מולם הכל.

וולינגטון:

בניין הביהייב - Beehive, אחד מתוך שלושת בנייני הפרלמנט של וולינגטון. בנוי דמוי כוורת. מכוער איימים (לדעתי). נבנה במשך 11 שנה.

צילום פנורמה שלכד את שלושת מבני הפרלמנט הניוזלנדי. באמצע אחד מהשלושה, עשוי שיש אפור שבניתו נסתיימה ב-1922. מנוגד לחלוטין לשניים הסמוכים לו.

בניין הפרלמנט השלישי. יפה ומרשים, עשוי כולו עץ. קיים מאז שנת 1876.

על המדשאות, המדרגות ובכלל בכל רחבי מתחם הפרלמנט ישבו אנשים ואכלו צהריים, השתזפו בשמש וסתם רבצו.... רון-עמי שאל מה מחבר יותר את העם למדינתו מאשר לרבוץ על מדשאות בית הפרלמנט שלו? אתם יכולים סתם כך לרבוץ על מדשאות הכנסת?!

סתם תמונה מצחיקה שנקלטה לי במצלמה כשעמדתי גבוה מעל גשרון ומתחתי ישב מישהו

הכנסיה המרשימה.

תמונות שצילמנו בעיר בדרכנו לחפש קפה...

עצרנו לקפה - ותראו את הרצפה -

אני כל כך אוהבת את המרצפות הללו

לא הצלחנו להבין מדוע במפגש מעברי חציה בנו פינות מקורות שכאלה.

השעה 15:30 ואנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו שוב לבד.... העיר מתרוקנת מאנשים, חנויות נסגרות ואנחנו לא מצליחים לתפוס שזה כאן קצב החיים. הם את עבודתם היומית עשו ועכשיו מתפנים לתרבות הפנאי שלהם ולמשפחה. פשוט לא נתפס.

גם להם יש כאבל-קאר שמעלה אותך לפסגת הר ויקטוריה לתצפית על העיר

בשעה 17:00 תופסים את האוטובוס חזרה. אני אומרת לרון-עמי שהעצים מתנדנדים יותר מידי והוא צוחק עלי. אנחנו יורדים מהאוטובוס ו.... קיללתי את כל העולם ובני דודיו. קור מקפיא עצמות. רוח נוראית. אומרים שזה אחד ממאפייניה של וולינגטון – "וינדי וולינגטון" – כך הם קוראים לה. רוח שמגיעה מהקוטב, בעוצמה של 40 קמ"ש (זה מה שהיה אתמול בערב) משתקת ומקפיאה. הניוזילנדים כנראה רגילים אליה ואוהבים אותה – הם מסתובבים עם בגדים קצרים, הילדים בעגלות עם בגדים קצרים ומלקקים גלידה ורק אני – קופאת מקור.

מסתגרים במוּ. אני לא זזה מכאן לשום מקום.

מתקשרים לחברת המעבורת על מנת לארגן את הטיול למחר לאי קאפיטי. הם מודיעים לנו שעלינו להתקשר בבוקר מוקדם לברר אם יהיה טיול או לא מאחר וכשיש רוח חזקה ומזג אויר סוער – המעבורת לא מפליגה. עשינו חשבון שעל מנת להספיק למעבורת עלינו לצאת כשעתיים קודם מוולינגון (האי נמצא במרחק 50 ק"מ צפונית לוולינגטון, יש לקחת בחשבון פקקי תנועה בבוקר) ורק אז, כשנגיע הם יהיו זמינים למענה טלפוני אם יש אפשרות להפליג או לא.

החלטנו לותר. עוד צפויים לנו כאלה מקומות באי הדרומי.

לילה. קוווורררר נכנסת מתחת לשמיכות...

יום שבת 18.1.14. אי אפשר לצאת מהמיטה. השמיכות כל כך חמות והאף קפוא. צריך לצאת מהמיטה.- לא צריך לצאת מהמיטה... ח ו פ ש. משבי הרוח מטלטלים את מו ימינה ושמאלה. אני מודיעה לרון-עמי שאני לא זזה לשום מקום. שילך לבד לאן שהוא רוצה....

מחליטים להשאר במו. פותחים את החמ"ל. מתכננים את המשך הטיול באי הדרומי.

בקראוון שמולנו התגוררו 3 בחורות צעירות משוויץ. יום קודם, בתחנת האוטובוס הן שאלו אותנו מה זו השפה המוזרה שאנחנו מדברים. התפתחה שיחה ולמחרת, בגלל מזג האויר גם הן לא זזו ממקומן. בשלב מסויים כשהגשם פסק הן ישבו ממול והחלו לשתות בירה. ביקשתי מהן לסדר את הבקבוקים כך שאוכל לצלם. מה שאתם רואים זה מה שהן שתו בין השעה 15:00 ל-16:30. הן ישבו בחוץ עד 23:00 כשסביבן חבורת גברים וכמות בקבוקי הבירה שהיתה שם היתה מחרידה...

הבקבוק מימין, הכחול , זה סוג של משקה אנרגיה שליווה אותן לכל אורך השתיה.... מה שנקרא - הן היו מתודלקות חבל על הזמן. רון-עמי רצה להצטרף אבל לא היתה לו בירה....

הן אירחו לנו חברה מכל עבר

בהמשך, סתלבט של שבת ועבודות תחזוקה.

כשרון-עמי ממונה על הדבר הכי מעצבן - להחליף מצעים... אי אפשר להגיע לפינות המרוחקות.

יום ראשון 19.1.14.

מבין כל מה שהציעה וולינגטון הכי משך אותי ביקור בזילנדיה Zealandia. זילנדיה הוא בעצם עוד פרוייקט לשימור החי והצומח בניוזילנד. זו "אי יבשתי" בתוך וולינגטון, מוקף גדר ובו שבילים באורך של 30 ק"מ. השילוט במקום קורא לשחזור (רסטורציה) של המקום. הכוונה היא ל"החלמה" של מערכות אקולוגיות שיד האדם הרסה אותם. אני מאוד אוהבת פרוייקטים שכאלה. הרעיון הוא לשמר את המקום נקי ממזיקים וטורפים ולאפשר שיקום החי והצומח - עופות מקומיים כמו קיווי, קאקה, היהי וכן יש כאן את האוכלוסיה הגדולה של לטאות טואטארה חופשיות. שוב, כמו במקומות אחרים שהיינו בהם זהו חזון של איש שהבין את חשיבות שמירת הטבע ולחם להגשימו. המקום מאורגן יפה מאוד, יש בו מוזיאון יפה, מסודר, שילוט והסברים בכל פינה – היה נעים לבלות שם כמה שעות.