התקף לב
- Tzuzamen
- 13 ביולי 2014
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 5 בדצמ׳ 2018
זכרונות ילדות אצלי לרוב הם זכרונות נעימים, טובים, שנעים להתרפק על זכרם.
אבל יש כאלה, מעטים, שאני לא אוהבת ובמיוחד כשהם צפים לך 50 שנה אחרי...
הייתי ילדה קטנה שהתעוררה בלילה עם כאבי בטן. אתם זוכרים את ד״ר פשיגודה באשדוד? אז באישון לילה אמא הזעיקה אותו והוא קבע נחרצות שעלי להגיע לבה״ח מידית.
אני לא זוכרת מה היה ואיך אבל בזכרון טבועה התמונה שאני שוכבת על מיטה, מימיני אמא ומשמאלי אבא ושניהם עוזרים למיטה להתגלגל במסדרון ארוך ארוך וחשוך כשמשני הצדדים אני מבחינה שזה בחוץ - והנסיעה הזו לא נגמרת.
הזכרון הבא הוא של אמא שלי צועקת משהו, מיד מגיעים אנשים ושוב המיטה נדחפת במסדרון ארוך ארוך שלא נגמר, מעל אני רואה תקרה לבנה וזה שוב בחוץ.
הזכרון הבא הוא בכי וכאבים...
קיבלתי התקף של אפנדצ׳יט, אבא ואמא הסיעו אותי במסדרונות הארוכים של בה״ח קפלן למחלקת ילדים ששכנה בצריף הכי רחוק של בה״ח. עברתי ניתוח, הוחזרתי למחלקה, כעבור פרק זמן אמא הבחינה שאני בתוך שלולית דם, צעקה, הרופאים קפצו, הריצו את המיטה חזרה לחדר ניתוח, הניתוח הסתבך, שכחו לתפור חלק ממנו - והשאר היסטוריה.
גדלתי, התבגרתי, הזדקנתי - אבל זכרתי.
הבוקר, נאלצתי להתמודד עם הזכרונות האלה שוב - וזה ממש תקוע לי בגרון....
ביום שישי ישבנו לארוחת הערב.
אזעקה.
מבהיל, מפחיד, אנחנו לא מורגלים באזעקות כאן, בנס ציונה.
מתרוממים במהירות מהכיסאות ואני קולטת את רון-עמי מניח יד על הגב ויד על החזה.
כולם כבר בדרך למקלט.
אני שואלת "רון-עמי מה קרה?"
והתשובה "אההה, נתפס לי הגב…"
"אז למה אתה מחזיק את החזה?" אני שואלת.
"סתם, כי נבהלתי".
ואנחנו רצים למקלט, ואני רואה שרון-עמי חיוור.
בלילה, השינה נודדת. הוא לא רגוע, מתהפך מצד לצד ואני אומרת לו "יש לך שוב התקף לב"….והשאגה מגיעה – "את שוב מבלבלת לי במוח???"
שבת, 06:00 בבוקר, אזעקה.
רצים למקלט.
אחרון מגיע רון-עמי.
מתיישב על הכיסא ותוך שניה – מתעלף.
מכאן לבה"ח – הדרך קצרה.
אז יש לי בן זוג, בעל, החבר הכי טוב שלי בעולם שעובר ברגעים אלה צינתור בחדר ניתוח כי קיבל התקף לב.
זו כבר פעם שניה ב-7 השנים האחרונות שאני יושבת מחוץ לחדר ניתוח אחרי שהוא מקבל התקף לב... בפעם הקודמת היינו התל השומר וזה עבר לי בקלות. הפעם אנחנו בקפלן בגלל יונש הקרדיולוג שלו ונאלצנו להתגלגל במסדרונות הארוכים האלה של בה״ח עד לחדר הניתוחים.
50 שנה עברו וכלום לא השתנה.... זה צריך להדאיג???? אולי אני דואגת אבל אני מבקשת לעבור חוויה מתקנת... ושהפעם הזכרונות הרעים שלי יתחלפו בזכרונות נעימים של לצאת מפה על הרגליים, בריאים ולהמשיך לאהוב את האיש שאיתי כבר 35 שנה.... סליחה על הרגשנות אבל הדמעות מציפות אותי והאצבעות על המקלדת זה הדבר שאני טובה בו וזה משחרר.
הם עדיין בפנים, זה לוקח זמן.
המתח הורג אותי... נזכרתי בהתקף הלב הראשון.
מאי 2007.
מוצאי חג שבועות, באישון לילה (01:30), מרגישה מתוך שינה את רון-עמי מתיישב במיטה.
בחצי עין שאלתי "מה קרה?" והתשובה הייתה "כלום, סתם התיישבתי".
ונרדמתי.
כעבור כמה דקות הרגשתי שהוא קם ויוצא מחדר השינה. שאלתי שוב "מה קרה?" והתשובה – "כלום, אני הולך לשתות".
חזר, ושוב שאלתי "מה קרה?" והתשובה לשם שינוי – "כואבת לי היד".
כואבת לו היד? סתם כך? היד תעיר אותו מתוך שינה?
נרדמתי שוב.
בשלב מסוים הוא התיישב שוב ואמר לי שכואב לו בחזה והא הולך שוב לשתות.
לא הייתי רגועה, הלכתי בעקבותיו.
מצאתי אותו יושב על הספה בסלון ביתנו, אוחז ביד האחת את הזרוע השנייה, פרצוף סובל וגלי זיעה בצידי הרקה. מיד הבנתי….
אמרתי לו שהוא בעיצומו של התקף לב ואני מתקשרת למד"א.
קמתי מהספה, לקחתי את הטלפון לחייג למד"א. הוא קפץ מאחורי, משך את הטלפון מידי וצעק עלי "מה את עושה? למי את מתקשרת בשעה כזו? אין לי שום התקף לב ואל תבלבלי את המוח!" הייתי המומה.
צעקתי עליו בחזרה - "מה אתה עושה? יש לך התקף לב!!!"
והוא שוב צעק עלי "את לא מתקשרת לאף אחד" והעלים את הטלפון.
רצתי לחדר הסמוך, לקחתי את הטלפון הנוסף וחייגתי למד"א. הודעתי במילים קצרות – "מבקשת להזמין טיפול נמרץ, מדובר בגבר בין 49, מעשן כבד בעיצומו של התקף לב".
פתחתי את דלת הכניסה הביתה, הודעתי לרון-עמי שטיפול נמרץ בדרך ותוך מספר דקות שמעתי את סירנת האמבולנס בשכונה.
רון-עמי לא שכח לצעוק עלי – "תראי מה את עושה, את מעירה את כל השכונה!".
מי שלא ראה בחייו אנשי טיפול נמרץ נכנסים אליו הביתה – שידלג על החוויה.
4 "גברתנים" נכנסו הביתה בשורה ובקצב אחיד. הראשון היה הרופא ששאל אותי היכן "הפציינט", הצבעתי על הספה והתכוונתי ללכת אחריו והוא הושיט את היד, עצר בעדי ואמר – "לא עכשיו, תמתיני כאן". אחריו נכנסו עוד 3 גברים כשכל אחד מהם נושא משהו – דפיברילטור, תיק עזרה ראשונה, מיטה ומשהו שנראה כמו ערכת טיפולים.
הרופא החליף עם רון-עמי מספר מילים, לקח 3 כדורי אספירין, דחף אותם לפיו ואמר לו ללעוס. הוא לעס ומיד התכוון לירוק אותם בשל מרירותם. הרופא אחז לו בפה ובטון מצווה שלא משתמע לשתי פנים אמר לו "תלעס! ותבלע!".
מכאן לבה"ח הדרך הייתה קצרה.
בחדר המיון לא נמצאה כל הוכחה ממשית להתקף הלב ומפאת גילו של רון-עמי הוחלט לאשפזו במחלקה פנימית להשגחה. ביום השלישי לשהותו בבה"ח התעקש רון-עמי להשתחרר מבית החולים. למזלו הרופא האחראי באותה משמרת היה מתמחה קפריסאי שהודיע לו נחרצות– "במשמרת שלי אני לא משחרר אותך. לפני שבועיים מת לי חולה שהיה בדיוק כמוך. איך שהגיע הביתה, קיבל התקף לב ומת"….
כעבור 3 שעות רון-עמי היה בעיצומו של התקף לב נוסף, נלקח מידית לטיפול נמרץ, עבר צנתור, השתלת סטנט …. והשאר היסטוריה.
החיים השתנו.
רון-עמי עבר שיקום ארוך, הפסיק לעשן, שינה גישתו לעבודה, הפחית בשעות העבודה, למד להתרגז פחות, התחיל לעסוק בספורט ולמד לשים את עצמו ובריאותו בחזית.
אבל לצערי הרב לחיים לפעמים כוונות אחרת והנה - 7 שנים אחרי ואני בסיטואציה דומה... כותבת ומספרת לכם.
Comments