גאיה, הקראון ו- מוּ (עם נקודה באמצע ה-ו', שורוק למתקדמים)

את אמא של גאיה, יעל, הכרתי לפני כ-8 שנים. אנחנו שתינו אימהות לטוראטניקים.

אחוות הטוראט חיברה אותנו ושנים שאנחנו מלוות האחת את השנייה ברגעים טובים, שמחים, אבל גם ברגעים רעים, ברגעים קשים.

גאיה היא ילדה מדהימה. הכי חכמה שאני מכירה, בוגרת בצורה מדהימה והיא – רק בת 10. היא ילדה סופר מוכשרת ונוסף לכל – יפיפייה! תראו בעצמכם.

ההכרות שלי עם גאיה לאורך השנים הייתה מאוד שטחית. יעל ואני דיברנו בנינו בעיקר על הטוראטניקים שלנו.

לפני כחצי שנה קיבלתי שיחת טלפון מיעל. שיחה שכשאני נזכרת בה עכשיו כולי מצטמררת.... לגאיה יש סרטן. סרטן העצמות.

כבר אמרתי לכולכם, לא פעם ולא פעמיים, שאף פעם אין לכם מה להתלונן על מצבכם ועל הקושי שבחייכם (ויש כמה כאלה שקוראים עכשיו – וכן, האצבע שלי מופנית אליכם!) כל זמן שהבריאות תקינה – החיים נפלאים. גם אמרתי לכולכם לא פעם – שלהיות הורה לילד שונה, מיוחד, לא רגיל – זה משהו שלא נתפס ולא מובן עד שאתה נמצא במקום הזה. כשיעל התקשרה אלי – חשבתי שעולמה חרב. עד כמה ניתן "להעניש" בנאדם אחד? אבל מצאתי את יעל אישה מדהימה, חזקה כמו אבן, תומכת ומעודדת, דוחפת ונאבקת, לא מוותרת ולא מתפשרת – ונסחפתי אחריה.

ביקשתי לעזור. הצעתי כל עזרה אפשרית - אבל יעל מהסוג של אלה שלעולם לא יבקשו עזרה. יעשו הכל בכוחות עצמם בכדי לא לפול לטורח על אחרים. נדנדתי ונדנדתי וזה לא עזר. בסוף החלטתי לרתום את גאיה לעזרתי. אמרתי לגאיה "בואי נגיד לאימא שאת רוצה ממנה קצת חופש, שאת רוצה לעשות איתי חיים ונשלח את אמא לעשות חיים בעצמה"..... וזה עבד.

העזרה שלי הייתה טיפה קטנטנה בים העשייה והדאגות.

התנדבתי עד לנסיעה לניוזילנד לקחת את גאיה פעם בשבוע להקרנות היומיומית שנמשכו 6 שבועות, יצאנו לסרט (כשהאולם היה כמעט ריק לגמרי כי לגאיה הייתה ספירה נמוכה ויש חשש כבד שתדבק במשהו), הלכו לשחק באולינג (היינו רק גאיה ואני.... והיא ניצחה אותי!!!), הכנו עוגיות והאכלנו את רון-עמי שהיה מאוד מבסוט מהרעיון שגאיה עושה אצלנו עוגיות (כי היה יכול לנשנש כל הזמן... אבל הוא לא ידע שגאיה גרועה ממני. אמרתי לה לא לתת לו כי הוא צריך לשמור על הבריאות והיא נאבקה איתו על כל עוגייה שלקח.... כל הכבוד גאיה!) ובאותם שעות – יעל לקחה לעצמה קצת פסק זמן לנשום....

ולפני שנסענו הטלנו על גאיה משימה.

יש מילים ואותיות שתמיד אחזור על הטעות בכתיבתן. שלא יעזור כמה פעמים אגלה שאני טועה וכותבת לא נכון – תמיד אטעה שוב ושוב. אחת המילים היא קראון. אני כותבת אותה מיליון פעם לא נכון ומתקנת 2 מיליון. אמרתי לגאיה – תמצאי לי שם קל ופשוט לקראון וכך אקרא לו.

וגאיה בחרה ב-מוּ, מוּ הייתה הבובה הראשונה שלה וזה היה שמה.

אז חברים יקרים – מהיום רון-עמי ואני נוסעים ב-מוּ. לא בקראון, לא במשאית – ב-מוּ. (דומה קצת לראשי התיבות של במו – BMW.... יצא טוב...)

גאיה הילדה המיוחדת שבעולם – אני יודעת שתקראי את הפוסט הזה (גאיה ואני מתכתבות בווצ'אפ כשאני כאן, בניוזילנד) ואני רוצה להגיד לך כמה מילים:

את מדהימה, אני בטוחה שתנצחי במלחמה. אני בטוחה שבעוד כמה שנים נצחק כולנו על התקופה המגעילה הזו. את ילדה עם אישיות מדבקת. את תמיד עליזה, צוחקת, משרה על כולם שמחת חיים וזה מה שמאפשר לאימא ואבא להמשיך אתך את הקרב הזה.

את חייבת לנצח!!!! שמעת?

אני מקווה שתעשי חיים עם אמא באורלנדו. אל תתני לאמא להגיד לך לא ולא ולא.... תכייפי. תהני.

אני מגיעה ארצה ישר למסיבת יום ההולדת שלך.... אז נעשה חיים.

אני אוהבת אותך בכל ליבי.

שרק תהיי בריאה – אמן!

ובחרתי לסיים את הפוסט הזה עם 2 תמונות מדהימות של גאיה. שכשראיתי אותן אמרתי לגאיה שזו הראשונה ממחישה הכי בעיני את מה שעובר עליה - היא פשוט קופצת מעל מכשול קטן בחייה והיא תעבור אותו.

וזו האחרונה - חברים יקרים שלי - שאו ידיים למעלה ואחלו כולכם לגאיה רק בריאות והחלמה מהירה. סומכת עליכם!

#גאיה #קראוון #מו #יעל #טורטניקים #סרטןהעצמות #עזרה #סרט #באולינג #עוגיות #פסקזמן #משימה #בובה #מיוחדת #מדהימה #מלחמה #נצחון #אמא #אבא #מכשול #ידיים #החלמה