אוקלנד

עזבנו את הונג-קונג בטיסת לילה. עברה בסדר גמור. הגענו בשעת צהריים לשדה התעופה באוקלנד ועברנו את ביקורת הגבולות ללא כל קושי.

התכוננו נפשית רוחנית ופיזית לחיפושים על גופנו ורכושנו אחר גרגיר אבקה של פרח לא רצוני– והתבדינו.

קיבלנו במטוס טופס "הצהרת כוונות" שהיה עלינו למלא – לכמה זמן הגענו, האם יש לנו עבר פלילי, האם הבאנו אתנו משהו להצהיר, האם בילינו ב-Outdoor ב-30 הימים האחרונים, האם הבאנו אתנו מוצרים מן החי (בשר לסוגיו חי או מת) מן הצומח (כמו פטריות – ורון-עמי התעקש שנשאל מה לגבי הפטריות ברגליים...), תרופות וכו'... האמת היא שקצת חששתי מאחר וסחבתי איתי קופסאות רבות של תה צמחים שאני שותה (כבר אמרתי לכם שאני בעייתית באוכל) ולא ידעתי האם זה עונה להגדרה כלשהי. כתבתי בשאלון שהבאתי איתי ובביקורת פשוט התבקשתי להגדיר מה זה, המזוודות נשלחו לשיקוף וזה עבר בלי קושי. הרעיון – תביאו מה שאתם רוצים רק תצהירו על זה וכל זמן שאלו הם קופסאות סגורות, אוכל מיובש וכו' – אין בכלל בעיה.

זהו, יצאנו החוצה. באולם הנוסעים חיכה לנו רענן. תמיד כיף לפגוש אותו..... ורק בהמשך תבינו עד כמה האיש הזה – כל כך מיוחד!

תמונה שצולמה כמה ימים אחרי שהגענו עם חולצה שהבאתי לרענן -

שימו לב למשמעות הכפולה שעל החולצה.

הוא מתגעגע לישראל (והיה מת להיות עם/כמו הבחורה...)

יצאנו מאולם קבלת הנוסעים ובום – שמש, אור, אויר הרים צלול כיין. הייתי מוכרחה לשלוף את משקפי השמש. ניגוד עצום בין הונג-קונג לאוקלנד.

כמו מדריך טיולים מוסמך וותיק – נכנסנו לאוטו של רענן ויצאנו לסיבוב מודרך בעיר.

הלם ראשון – נוהגים הפוך בכביש. לא שלא ידענו... ידענו, אבל התחושה שרענן פונה בכל רגע לצד האסור הפחידה.

באוקלנד – כ-48 גבעות וולקניות שמשמשות היום כפארקים ונקודת תצפית נהדרות ורענן מדריך – קיי רואד, מאונט אידן (Mount Edan), טאקפונה (Takapuna), מישן ביי (Mission Bay), דבנפורט (Devenport)... הלו.... אני מנס ציונה, יודעת לקלוט רק נצר סירני, ארגמן, מליבו....נסענו למאונט אידן שמפסגתו נשקף נוף מרהיב על כל אזור אוקלנד כולל המפרצים. אוקלנד משתרעת ממזרח למערב. מצידה המערבי – הים הטסמני ומצידה המזרחי – האוקינוס הפסיפי.

מגיעים לרענן. אני מצרפת כמה תמונות משביל הגישה לביתו של רענן. שיקום מי שלא מוכן לגור שם....

גן העדן בכניסה לרענן הביתה.

פוגשים לראשונה את נטלי, זוגתו של רענן, ומישל – ביתו בת העשר. מדהימות! נטלי כל כך סבלנית, אדיבה, מארחת למופת, מצאתי איתה מיד שפה משותפת ונתנה לנו הרגשה כאילו זה ביתנו... ומישל – כל כך הרבה כשרון בילדה אחת – וכמו שתום שלי אומרת - טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה, חמסה, מלח מים שום בצל. מציירת, רוקדת, מנגנת וביום האחרון גם גילתי שהיא שרה. במבט ראשון היא כל כך הזכירה לי את ורד, אחותו של רענן (שלא ראיתי אותה מיליון שנה).

הלכנו לישון. מותשים. בכל זאת הבדלי השעות והאינטנסיביות שבהונג-קונג נתנו אותותיהן.

למחרת, היום הראשון בניוזילנד – הוקדש לסידורים.

הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות הוא לפתוח חשבון בנק. היינו חייבים להעביר כסף לחברת ההשכרה ביום שבו נקבל את הקרוואן והדרך הטובה ביותר והנוחה ביותר להתנהל כאן כלכלית הייתה לפתוח חשבון בנק ולהעביר כסף מהארץ.

זה היה כל כך פשוט וקל. יצאנו עם 5 דפים ביד – 3 מהם סיפרו על ההיסטוריה של הבנק ועוד 2 – עסקו בחשבון שלנו. והכל כתוב באותיות ברורות וגדולת. מי פתח לאחרונה חשבון בארץ? אתה יוצא עם מיליון ניירות, הכל כתוב באותיות הכי קטנות שניתן ואתה גם לא מבין ולא יודע מה רוצים ממך.... חומר למחשבה.

ואחרי חשבון הבנק – מי יודע מה מחפשים עם רון-עמי? מי שיודע ומנחש – יקבל פרס...... נו???? ....כרטיסי sim מקומיים כמובן.... שאנחנו לא נהיה מחוברים לכל המערכות שניתן? שאנחנו לא נוכל לשלוט בכל האמצעים האלקטרונים שברשותנו? לא יקום ולא יהיה אצל רון-עמי.

ואחר כך – הלכנו לעשות סקר שוק בחנויות על ציוד שהיינו צריכים להשלים והחלטנו לא לרכוש בארץ – תרמילי גב לטרקים, שקי שינה, חליפות גשם וכו'. המחירים – חצי מהארץ...

עיקר הסידורים היו ב-Queen st, ליבה של העיר אוקלנד (מה שקוראים דאון-טאון) שאחד מסמליה הוא הסקאי טאוור. החלטנו לותר על הטיפוס בו. הספיקו לי הטיסות עד כאן ולא נזקקתי לעוד טיסה ב-40 שניות למרפסת המגדל בגובה של 328 מטר.

את סופו של היום הסידורים קינחנו במעבר עם רענן במעבורת ממרכז העיר לדבנפורט. דבנפורט הוא פרבר נחמד של אוקלנד שבספרות מסופר כי זה היה אחד האזורים הראשונים שהאירופאים התיישבו בו במאה ה-19. בדבנפורט 2 חרוטים געשיים – הר ויקטוריה (Mt Victoria) ונורת הד (North Head). הר ויקטוריה הוא הגבוה מבין השניים ובו תצפית מעולה של 360 מעלות של רחבי העיר. בראש ההר עומד תותח ומקלט שנבנו בשלהי המאה ה-19 מחשש לפלישה הרוסית שמעולם לא התרחשה ובמלחמת העולם ה-I וה-II הייתה זו נקודה שליטה מחשש לפלישה של היפנים לניוזילנד.

רענן הודיע שמטפסים רגלית למעלה אבל קודם חייבים לבקר בבית קפה.... תשמעו – רענן מכיר את כל בתי הקפה הטובים באוקלנד. אין בית קפה אחד שעברנו ורענן לא ידע מה יש בו – קפה טוב כן/לא, עוגה טעימה כן/לא, חברה צעירים כן/לא.... אז כמובן שהתיישבנו לאסוף כוחות וייאללה ... טיפסנו על ההרצ'יק....

רענן ורון-עמי צועדים. רענן במרץ ורון-עמי...אמממממ... גם במרץ...🤪 🙈

הנוף מהפיסגה.

נטלי ומישל באו לאסוף אותנו ומישל הראתה למצלמה את אחד מציוריה המדהימים.

ביום למחרת החלטנו לצעוד לאורך הטיילת של טאמקי דרייב (Tamaki Drv) עד למוזיאון התת ימי של קלי טארלטון.

הטיילת עצמה יפיפייה ויוצאת מהעיר לכיוון מזרח. רענןו אמר שהדרך קצרה מאוד – 3 ק"מ לכל היותר. כמובן שקמנו בבוקר מאוחר (עייפים...) וכשהגענו לטיילת והתחלנו לצעוד מתוך כוונה לסיים את הצעידה באקווריום – התברר לנו כי היא לא 3 ק"מ כמו שאמר רענן אלא 7.5 ק"מ. לא שזו צעידה קשה ובלתי אפשרית – רק לקח לנו זמן, רון-עמי כבר התחיל לגלות סימני שפעת וכשסוף סוף הגענו – המוזיאון נסגר...

לא ויתרנו.... חזרנו אליו ביום האחרון שלנו באוקלנד והיה נחמד. לילדים – זו חוויה אדירה (פעם ראשונה שעשיתי הכרות עם פינגווין חי...).

חרפן רציני היה הבחור. שעה עמדנו וצפינו בו ולא זז...

אוטובוס כריש שאוסף ומחזיר את המבקרים מהעיר לאקוריום חזרה

ביום הבא – רון-עמי כבר חולה. מרגיש רע.

בטיסה ישב מאחורינו בחורצ'יק שכל הזמן השתעל והתעטש. ביקשנו מהדיילת שתבקש ממנו שלפחות ישים יד על הפה והיא אמרה שממש לא נעים לה. בלי בושה הסתובבתי אליו וביקשתי שלא ידביק את כולנו אבל כנראה שזה היה מאוחר מדי... אז הורדנו הילוך ויצאנו לסתם סיור רגלי קל בעיר.

ביום הרביעי בבוקר לקחנו את המעבורת לאי ווייהקה (Waiheke Island).

האי ווייהקה (Waiheke Island)

האי ווייהקה נמצא במרחק 35 דקות הפלגה ממרכז אוקלנד. הוא שוכן במפרץ האוראקי (Hauraki Gulf) המשתרע בין אוקלנד לבין חצי האי קורמנדל. במפרץ פזורים איים רבים ואחד מהאיים הוא האי ווייהקה שעתיר ביקבים.

האי קטן, גודלו 93 קמ"ר ומונה כ-8000 תושבים. קיימים בו 17 יקבי בוטיק, מסעדות רבות וגלריות לאומנות. מכיוון שזמננו מוגבל ואין לנו רכב לסיור באי החלטנו שוב להיות זוג קשישים ולקחת סיור מאורגן. נתתי לרענן מספר טלפון שמצאתי במדריך Lonely Plant ורענן צלצל. ענתה אישה ומסרה לנו מספר טלפון נוסף של אדם בשם נייג'ל קופר שאמר שיחכה לנו ביציאה מהמעבורת וילווה אותנו בסיור.

ירדנו מהמעבורת, נייג'ל עמד עם שלט וחיכה לנו. הרגשנו אנשים חשובים. הפנה אותנו לאוטובוס הצהוב שלו וחיכינו..... בשורה התחתונה, עדיין לא מצאנו מילים להגדיר את החוויה שם אבל ננסה:

נייגל קופר.... קצת עיוות את שם המשפחה - אבל אנחנו רגילים... כזו גירסה עוד לא היתה לנו.

לצערו הרב של נייג'ל לא היו מצטרפים נוספים לסיור הזה וזכינו לסיור אישי.

נייג'ל היה המדריך, היה לו נהג אוטובוס שזה היה יומו הראשון בעבודה – ארנולד. נייג'ל הציג את עצמו כפנסיונר שעבר מקרייסצ'רץ (היה לו עסק להשכרת מכוניות) לווייהקה כדי להיות ליד ביתו והנכדים שמתגוררים שם. כעבור שבועיים לשהותו באי התחיל להיות משועמם ואז פנה לאחת ממדריכות הטיולים באי (הסתבר שזו הייתה האישה שרענן שוחח איתה) וביקש להיות הנהג שלה. אותה אישה בדיוק החליטה למכור את העסק והציעה לנייג'ל לקנות את העסק ולהיות נהגת האוטובוסים שלו אבל רק בשעות אחה"צ. נייג'ל רכש מהגברת את העסק על שני אוטובוסיו וחזר לעבודה במשרה מלאה.

ביום שאנחנו הגענו לסיור זה היה הסיור הראשון המודרך שלו עם הנהג החדש.

הוא לקח אותנו ליקב, ממנו למדנו שבאי האקלים חם ויבש ולכן הוא מצוין לגידול ענבי הבורדו. הדגש ביקבים אלו הוא על איכות ולא על כמות. ירדנו ביקב, סיירנו והחלטנו ללכת לטעימות.

אני כמובן לא יודעת לשתות אבל החלטתי – אם כבר אז יאללה, שותים.... לא אהבתי כלום אבל הייתי צריכה לעשות דאווין של מבינה. יצאתי עם כאב ראש נוראי שלא עזב אותי כל היום. רון-עמי דווקא מאוד נהנה (מרוב שתיה חלם שהוא טייס שקנה מסוק).

עולים חזרה לאוטובוס עם נייג'ל, מסביר טופוגרפית מה רואים, מה קיים ומי חי באי ובשלב מסוים שואל אותנו האם היינו מעוניינים לראות את הבית הכי מיוחד שיש באי. נגיד לא? אז אמרנו כן... מסתבר שהבית הכי מיוחד הוא הבית שבו מתגורר (בשכירות) האדון נייג'ל שלנו. הבית בנוי מספר כיפות עשויות מפוליאתילן בצפיפות גבוהה (כן, כן כזה שעושים ממנו אביזרי אינסטלציה). וכולל מטבח ושירותים משותפים לשתי משפחות. נייג'ל הסביר לנו שהמבנים בנויים על מגרש ששימש בעבר כמגרש גרוטאות ומתחת לפני הקרקע קבורות מאות מכוניות וגרוטאות מסוגים שונים. הכיפות עצמן מונחות על גבי משטח עץ שנבנה ע"ג כלונסאות עץ מעל פני הקרקע. נייג'ל מאוד היה רוצה לקנות את הבית והמתחם כולו אך הסביר לנו שהוא לא מצליח למצוא בנק שמוכן לתת לו משכנתא לרכישת נכס מהסוג הזה... (האמת, אנחנו מבינים את הבנק). תמונות נשלח בהמשך הן פשוט על המסרטת וידאו ועוד לא הורדנו משם את התמונות.

פינת חמד באי

היינו מוכרחים לצלם... על הדרך ניצב מתקן עם שקיות לאיסוף צואת כלבים. חופשיי - רק קחו ותשתמשו. לידו ניצב פח מיוחד לעניין. בארץ מזמן היו לוקחים את השקיות לסנדויצים לבה"ס ואת הפח מחרימים.

במהלך הסיור באי - עייפתי...

רון-עמי התעקש לצלם את התמונה. הוא היה מוכרח להראות שיש גם פה ונדאליזים ולא הכל נקי ויפה.

ביום שישי בבוקר אני כבר מבשלת את השפעת. שוב מורידים קצב... אני עייפה כל הזמן אבל לא מוותרים.

יצאנו שוב לסיור קל בעיר ובערב אצל רענן – עושים על האש עם חברים. כשהם עוזבים רענן מציע לנו סיור ב- Frankline Rd. - רחוב שהמתגוררים בו הפכו להרגל עם השנים, בחג המולד, להציג את חזית ביתם מקושטת בשלל נורות צבעוניות ומפוסלות לכבוד החג. התחלנו בצעידה קלה ב-Ponsonbay Rd., רחוב שהוא למעשה חלק מהדאון טאון של העיר, המון בתי קפה, מסעדות, אנשים ובשלב מסוים אני שומעת מישהו שקורא לרענן. חברה ישראלים שיושבים בבית קפה וראו את רענן. אנחנו מצטרפים וכשיצאנו אמרתי לרענן שאני חייבת ללכת צמוד אליו, אני מרגישה שאני צועדת עם איזשהו סלב.... כולם מכירים אותו, כולם חברים שלו, הכל הוא יודע ואפילו הרב של אוקלנד– חבר שלו. פשוט לא יאומן איזה יצור חברותי הרענן הזה....הרחוב עמוס באנשים, אווירת חג המולד בפתח וזה היה נחמד.

במהלך השיחה עם החברים של רענן שהיו אחה"צ אני מגלה עוד סיבה טובה למשפט שאני משננת כל הזמן – "כשרענן בשטח-אין מתח". היינו משוכנעים שאת הקרוואן אנחנו מקבלים ביום ראשון. רענן התעקש שאמרתי לו שבשבת ולא הייתה ברירה – והיינו צריכים לגשת לבדוק בניירת. והוא צדק..... איזה מזל! אכן בשבת בבוקר אנחנו צריכים לקחת את הקרוואן ולא ביום ראשון.

חלה תוצרת בית שעשתה לנו נטלי לארוחת יום שישי בערב... פינוק אמיתי

שבת - נוסעים לקחת את הקרוואן. רענן נותן לי שיעור בנהיגה בצד ההפוך. אמרתי לו שאם הוא יצעק עלי אני עוצרת ומורידה אותו באמצע הרחוב. רק פעם אחת טעיתי – אבל טעות שעלולה לעלות בחיים – נכנסתי לנתיב הלא נכון.... מזל שכולם עמדו ברמזור!

הגענו לשדה התעופה, למקום ממנו אנחנו אמורים לקבל את הקרוואן. זה היה תהליך מעצבן מתיש וארוך מידי. לא מתאים לניוזילנדים אבל למדתי באותו יום מחבר של רענן (שעזר לנו לשכור את הקרוואן עוד כשהיינו בארץ) שאכן, זו בעיה קשה שלהם והם נופלים בה בכל שנה. צריך להצטייד בסבלנות ואורך רוח.

ישבנו והמתנו בסבלנות רבה... רון-עמי אפילו עבד ...

וחוזרים הביתה משדה התעופה -

כל המערכות אצלי היו בכוננות...

נהגתי מצוין רק עברתי ברמזור אדום. לבלום עם המשאית הזו זה דבר לא פשוט וצריך ללמוד ולהתרגל. אני בטוחה שאעמוד במשימה הזו בכבוד אבל אז, ברמזור האדום – הרמזור פשוט הפריע לי.... כל שרירי הגב נתפסו לי מרוב מתח בנהיגה חזרה. כשהגענו הרגשתי מותשת וכמו אחרי קרב.

וזה עקף אותי בקלילות...

בערב, שוב מפגש חברים אצל רענן. הפעם ישראלים שחיים בניוזילנד וכל אחד מסיבותיו הוא.

השורה המשותפת לכולם – הרצון לאיכות חיים טובה יותר.

השורה הכואבת – כולם מתגעגעים למשפחות והמפגשים האלה שם, בין החברים, הם בעצם המפגשים המשפחתיים שלהם. אני כל כך מבינה ומתחברת לאמירות האלה – בעיה....

יום א' - אוספים ציוד, מתארגנים לתזוזה. ביום שני בבוקר מתחילים את הטיול.

ישבנו במהלך הערבים עם רענן על התוכנית, על הזמנת מקומות באתרי קרוואנים לשבוע הקרוב ואח"כ – אלוהים גדול. רענן רוצה שנחזור אליו ונתכנן את ההמשך. עוד לא החלטנו מה יהיה.

אוקלנד לסיכום:

במאורית נקראת העיר טמאקי מקאוראו (Tamamki Makaurau) - "העיר שחושקים בה". כנראה שרבים חשקו בה שנים רבות (מתוודה שלא בקיאה בהחסטוריה של העיר) אבל היא יפיפיה בעיני. ממוקמת גאוגרפית במקום מדהים, מזג האויר בזמן שהותנו היה מדהים ואני בטוחה שיש עוד אין ספור פינות חמד בעיר של היינו בהן.

אוקלנד לסיכום 2: משפחת נוימן היקרה - רענן נטלי ומישל - אין לנו מילים אלא להודות להלל ולשבח אותכם. תודה.

ונוימן - בוא נסכם אחת ולתמיד את העניין ונתפשר - אז אנחנו חברים ממחצית כיתה ו'. הולך? (אני טוענת שהיינו חברים בכיתה ה' והוא טוען שהיינו חברים בכיתה ח'). סגור? 😘 😍

#אוקלנד #שדההתעופה #תהצמחים #פטריות #רענןנוימן #מזגאויר #נטלינוימן #בנק #כרטיסsim #ציוד #תרמילגב #שקשינה #חליפותגשם #סקאיטאוור #מאונטאידןMountEdan #טאקפונהTakapuna #מישןבייMissionBay #דבנפורטDevenport #הרויקטוריהMtVictoria #נורתהדNorthHead #טאמקידרייבTamakiDrv #איווייהקהWaihekeIsland #מפרץהאוראקיHaurakiGulf #LonelyPlant #FranklineRd #רענןבשטחאיןמתח #איכותחיים #געגוע #טמאקימקאוראוTamamkiMakaurau