אופניים

ליום הולדתי ה-40 קיבלתי מאבא שלי אופניים.

כילדה אני זוכרת את עצמי דוהרת ברחובות העיר באופנים ירוקות שאחותי קיבלה מתנה. משום מה מי שעשה בהם שימוש הייתי בעיקר אני.

בגיל 15 רכבתי עליהם ברחוב רוגוזין, הרחוב הראשי בעיר יחד עם חברים לכיתה. אני כבר לא זוכרת עם מי אבל אני רק זוכרת מישהו צועק לי יעל ואז ...בום...םםםם.

הבום...םםם הזה היה התנגשות שלי במשאית חונה. בדיוק בזוית של ארגז המטען.

תוך שניה הייתי מוטלת על הרצפה והדם מהמצח זרם בלי רחמים.

אני זוכרת את המחשבה הראשונה שמבליחה לי בראש..."אוי, האופניים, אחותי תחטיף לי" ושניה אח"כ מבינה שלאופניים לא קרה כלום.

עולה על האופנים, דוהרת הביתה ביד אחת מחזיקה בכידון וביד השניה לוחצת על המצח.

משער הכניסה הביתה צרחתי "אמאאאא" וכשהגעתי לדלת אמא כבר פתחה את הדלת.

תוך שניה הושכבתי על הרצפה.

אמא החזיקה במגבת מטבח שפשוט דחפה לי אותה למצח ואבא היה אחראי להפשיט אותי לראות האם יש עוד מקורות דימום כי פשוט לא יכולתי לדבר ולספר מה קרה לי.

תוך עשר דקות היינו ברכב בדרכנו לבה"ח קפלן.

חדר המיון בקפלן ואני מכרים ותיקים.

אני לא אמנה את מספר הפעמים שביקרתי שם אבל את אגף התפירות בבה"ח הכרתי מצויין.

לאחר הארוע אבא החרים את האופניים.

וכל כך אהבתי לרכוב....

בגיל 40 אבא שאל אותי מה אני רוצה מתנה ליום ההולדת.

חייכתי וסיננתי בשקט - "אופניים אדומות"...

הוא הרים גבה, חייך ושתק.

ביום ההולדת שלי הזמין אותי אליו. אמר לי "תבואי, כדאי לך"....

ובאתי.... את סופו של יום ההולדת שלי חגגנו בנסיעה לגל, במושב קידרון לרכוש אופניים - אופני שטח.

כמה שהייתי מאושרת.

התחלתי ברכיבות קצרות, בשעות הבוקר המוקדמות, לפני העבודה, לפני שהילדים התעוררו. השרירים כאבו והתכווצו, הדופק הרקיע שחקים אבל לא ויתרתי. בוקר בוקר קמתי ושעה דיוושתי.

ואז עברנו דירה לנס ציונה.

כבר בשבוע הראשון נתקלתי בעיתון המקומי בהודעה על התארגנות להקמת קבוצת רכיבה לנשים.

מה יכול להיות יותר טוב מזה?

הייתי מאושרת. פעמיים בשבוע רכיבה קבוצתית עם מדריך.

החברה נעמה לי והכושר עלה. יצאתי לטיולים עם קבוצות שונות והתחלתי להשתתף בתחרויות.

אני, טיפוס ששנוא תחרויות, הסכמתי להשתתף רק בגלל חווית הנסיעה לרכוב במקום אחר, בנוף שונה, בתנאי שטח שונים.

ואפילו באחת הפעמים הפתעתי את עצמי - זכיתי במקום ראשון... והייתי כבר בת 45.

עם הזמן החלטתי לצרף רכיבת כביש.

קניתי אופני כביש והתחלתי באימונים. מהר מאוד הבנתי שזה לא סוג רכיבה שאני אוהבת. היא סטרילית מידי. אין בה את חווית הקפיצות והסינגלים, הבוץ והלרכוב בתוך הטבע.

כשרון-עמי עבר את התקף הלב הראשון שלו הסכים לקנות אופני כביש ויחד יצאנו לרכיבות כדי לשמר את הבריאות. הוא פרח ואני סבלתי.

בשלב מסויים קנה גם אופני שטח - אני פרחתי והוא סבל.

לקראת הנסיעה לניוזלינד אנחנו מחליטים לקחת איתנו את כל ציוד הרכיבה.

החלטנו שנתמקד ברכיבת שטח.

שולחים ארגז מלא בציוד לרענן.

#Bicycle