ליטא
- Tzuzamen
- 31 במרץ 2015
- זמן קריאה 15 דקות
עודכן: 10 בנוב׳ 2019
אז למה ליטא?
מכל המקומות בעולם דווקא ליטא? מה איבדתם בליטא? אין לכם מה לעשות? משעמם לכם? מה יש לעשות בליטא? יש לכם כסף מיותר על כרטיס טיסה לכזה יעד?
זה בערך היה מבול השאלות כשאמרנו שאנחנו נוסעים לעבור את הפסח בליטא.
עייפתי מלחגוג את החגים כאן בארץ. עייפתי מבישולים, מהשאלות הנצחיות מי מגיע לסדר? למה הוא/היא לא מגיעים? מה את מכינה? תכיני תפריט וחלקי עבודה..... די, מאסתי והחלטתי להעביר את החגים במקומות אחרים. חוץ מזה – היו כרטיסים מאוד זולים – אז לא ניסע?
הילדים כעסו, הילדים כועסים – דווקא בחגים אתם משאירים אותנו לבד? ....צודקים. אבל עכשיו אני מרוכזת בעצמנו. זה יעבור לי מתי שהוא. שיצטרפו אלי בפעמים הבאות.
הבחירה לנסוע לליטא היא בחירה של רון-עמי. רצה לנסוע בעקבות ילדותה של אמא שלו, בלהה.
בלהה היתה אישה מדהימה. אישה שאני מאחלת לכל אחת –כחמות. היא היתה חברה שלי, אמא שלי והיה בנינו קשר מאוד מאוד מיוחד.
היה לי הכבוד, העונג והאושר לחיות איתה ולצידה ולהיות לידה ברגעי מותה.
בלהה נולדה ב-27.2.1925 בעיר קלייפדה (ממל) Klaipėda שבליטא.
מספר שנים לאחר מיכן עוברת המשפחה להתגורר בכפר קטן בשם פנימונייה Panemuniu על גדות הנהר ניימן, שהיה הגבול בזמנו בין ליטא וגרמניה.
למשפחה היתה חנות לממכר מוצרי צריכה ומאפיה. מיכוון ששכנה על הגבול שימשה מעין חנות דיוטי פרי.
הכפר בו התגוררה המשפחה היה קטן והוריה רצו שתקבל חינוך טוב ועל כן היא נשלחה לבה"ס גרמני, בעיר טילזיט Tilsit שהיתה מעבר לנהר (בגרמניה למעשה).
בכל בוקר היה אביה מלווה אותה לתחנת הרכבת שם היתה חוצה את הגבול עם הרכבת לבית הספר בטיליזט. עם סיום יום הלימודים היתה חוזרת באותו אופן ואביה היה אוסף אותה בתחנה.
באחד הימים, ראשית שנת 1934, כאשר המפלגה הנאצית עמדה כבר בראש השלטון בגרמניה, חזרה בלהה מבה"ס וסיפרה לאביה על ביקור שהיה באותו בוקר של פקידי ממשל גרמניים בבית הספר ובכיתות. במהלך הביקור הסבירו פקידי הממשל לילדים, בני הפחות מ-9, על שינוי השלטון בגרמניה, על המפלגה הנאצית, ובין היתר הם הצביעו אל עברו השני של נהר הניימן (החלק שבשליטת ליטא) ודאגו לציין בפני הילדים שהאזור הזה היה פעם תחת שלטון גרמני ובקרוב מאוד ישוב להיות חלק מגרמניה.
אביה של בלהה הבין מיידית את המסר.
באוגוסט 1934 הגיע בלהה עם הוריה לפלשתינה.... וכל השאר היסטוריה.
הוריה של בלהה, אליעזר בס ורחל בס לבית רוזין היו קרובי משפחה.
ממעט המידע על המשפחה ומהיכרות עם בני משפחת רוזין (שחלקם היגרו לארה"ב לפני המלחמה וחלקם עברו עם פרוץ המלחמה לשטחי ברית המועצות ושרדו) וממחקרים גנאולוגים שעשה רון-עמי אחרי מותה של בלהה, מצביעות העובדות שכל המשפחה מצדו של סבא אליעזר בס, נרצחה בשואה ולמעשה אין לנו כל מידע נוסף אודות המשפחה.
ליטא נמצאת בצפון מזרח אירופה, לחופי הים הבלטי והיא אחת משלוש המדינות הבלטיות – יחד עם לטביה ואסטוניה. עד 1991 היא היתה חלק מברית המועצות. היא חברה באיחוד הארופאי ובינואר 2015 היורו הפך למטבע הלאומי שלה.
בדיוקנה של ליטא תמצאו כי היא הגדולה במדינות הבלטיות, מדינה שטוחה, נעימה, נקיה מאוד, מסבירת פנים לתייר, עם נוף של אגמים ויערות ודיונות על החוף, מדינה עשירה במרבצי ענבר, מדינה עם היסטוריה קשה ועקובה מדם ונראה כי זו מדינה עם המון פוטנציאל שאולי בעוד מספר שנים תצעד קדימה.
מאז השבת העצמאות ב-1991, עם נפילת המשטר הסובייטי, מנסה ליטא לשקם את הזהות הלאומית שלה. שנים רבות שליטא היתה נתונה לכיבושן של מדינות שונות ומאז סיום מלחמת העולם השניה היתה נתונה למה שמכונה "הזנחה בעידן הסובייטי".
אוכלוסיית ליטא מונה 3.3 מליון תושבים מהם 84% ליטאים, 4.9% רוסיםו-6% פולנים. היתר הם טטרים וקראים. זהותם הדתית בעיקרה קתולית וזאת על אף מאמצי הכיבוש הרוסי שנים רבות שניסה להשמיד את סממני הדת ע"י הפיכת הכנסיות למוזאונים, גלריות, בתי קולנוע וכו. עיקר כלכלתה הוא חקלאות, משאבי טבע כמו הענברים, מפעלי זיקוק ובמגזר הפרטי תעשיות ביוטכנולוגיה ואלקטרואופטיקה.
החלטנו לנסוע בעקבות סיפור חייה של בלהה.
טיסת ערב. אני הכי אוהבת את הטיסות הללו. מגיעים בשעות אחה"צ לשדה. טסים, מגיעים ליעד – והולכים לישון. מה רע בכך?
מטוס מלא. מאוד התפלאתי... מה יש לאנשים לחפש בליטא?
נוחתים בוילנה Vilnius, יורדים מהמטוס וצריך לרוץ בגשם לטרמינל. עוד לא שמעו שם על שרוול שמתחבר. קררררר.... כבר נקודת פתיחה רעה מבחינתי.
מגיעים לביקורת דרכונים. רון-עמי שולף את הדרכון הארופאי שלו. זו פעם ראשונה שהוא עושה בו שימוש ואנחנו מהמרים – יעבור בקלות או לא. אנחנו עומדים בתורים מקבילים – הוא לאזרחי האיחוד ואני לבעלי דרכון זר. אנחנו מגיעים לדלפק בו זמנית. בזוית העין אני רואה שתוך פחות מ30 שניות הוא עובר ויוצא החוצה ואני – עוכבתי. השוטר פשפש בדרכון שלי ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, העיף מבט עלי, למחשב, שוב עלי – לקח אולי כ-4 דקות עד ששחרר אותי. יצאתי לכיוונו של רון-עמי וההוא – עם חיוך מרוח על כל הפרצוץ... הצליח.
נמל התעופה (תמונה שצילמנו כשעזבנו, בצהרי היום...)
ביציאה מהטרמינל, שמזכיר לי את נתב"ג של לפני 30 שנה – הפשטות, הגודל, עומד נהג וממתין לנו. יש לציין – הפעם השם כתוב נכון!
נוסעים ונוסעים ונוסעים ופתאום, פניית פרסה חדה והתנצלות של הנהג – "סליחה סליחה, אני מתנצל, נסעתי הביתה ולא למלון שלכם..." מסכן, היה עייף, חלם ובאופן אוטומטי נסע הביתה.
מגיעים למלון .................. נראה טוב בחושך.
מקבלים מפתחות, קומה 1 חדר 110.
הבל בוי מבקש לקחת את המזוודות שלנו לחדר. אני אומרת תודה, שאין צורך. אני שונאת שסוחבים עבורי. זו מזוודה על גלגלים ואין כל קושי לנייד אותה. מחפשים מעלית.... אין.
אין??? מה זאת אומרת אין? השתגעו? מי יסחוב את המזוודות? עוד לא אמרנו מילה ומיד מתייצב לימיני הבלבוי שאומר כי יקח את המזוודות למעלה. עולים 25 מדרגות תלולות, מגיעים לדלת החדר ואני אומרת לרון-עמי שמטורף העניין, מלון בלי מעלית? אבל לא נורא... הבחורציק סחב.
אני פותחת את הדלת – ואני בהלם!!!! מולי קיר ומימיני גרם מדרגות צר תלול וארוך לעוד קומה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות – אבל גם כאן מיד תפס הבחורציק מנהיגות, ביקש סליחה ואמר שתפקידו לעלות את המזוודות למעלה. ברור שמיד פינינו לו דרך שיעלה למעלה כי לא היתה לנו כל כוונה לסחוב אותן.
אז במשך 4 ימי השהות במלון עשינו ספורט – עלינו וירדנו את המדרגות... 🤪
וזה רק חלק...
מאוחר יותר התברר כי רון-עמי ביקש בהזמנת החדר – חדר בקומה השניה – וזה מה שקיבלנו.
חדר נעים, 2 חדרי אמבטיה – פינוק אמיתי. המדד שלי להנאה מחדר הוא האם יש בחדר 2 שמיכות או אחת זוגית.
אני שונאת לחלוק עם רון-עמי את השמיכה.... יש!!!! 2 שמיכות. מחלתי להם על עניין המעלית.
השעה 02:00. הולכים לישון. מסיטים את הוילונות והופ לישון.
מתעוררים לאור קלוש שנכנס דרך וילונות החדר. השעה 08:00.... איך אני אוהבת לראות את השעות האלה על השעון. לא רגילה להן.
כל הלילה ירד גשם ודפק על החלונות. אני מסיטה את הוילון – ואי אפשר לראות כלום... מסתבר כי אנחנו ממוקמים בעליית הגג. מנסה מזלי ומטפסת על הכיסא – מלבד צמרות העצים לא ניתן לראות כלום.
בארוחת הבוקר מצהירים על יעדים.
יודעים שלרשותינו 11 יום ונזרום. שום דבר לא בוער. יכולים גם להשאיר לביקור נוסף. החלטנו שהטיול יהיה טיול "זורם". לא נתכנן כלום מראש. עם מה שילד יום – נזרום ואפילו מקומות לינה נבחר בדרך.
פותחים את דלת היציאה מחדר האוכל ו..... אלוהים ישמור!!!! איזה קור.... 0 מעלות. גשם מטפטף...
זה המלון
על העץ ממול ליציאה מהמלון מישהו תלה אוסף של ראשי דג מיובשים. ברכה? קללה? או מסר מהסנדק - "Luca Brasi Sleeps with the Fishes"
הגשם לא מעצבן כמו הקור.
אנחנו לבושים טוב מאוד. שיטת הבצל אבל בכל זאת....קר. מחליטים לא להכנע לקור ויוצאים.
וילנה (Vilnius) – יפה. ב-1994 הוכרזה העיר העתיקה בולינה כאתר מורשת של אונסק"ו בזכות שילובי הסגנון הרבים הקיימים בה והופכים אותה באזשהו מובן למומומנט אדריכלי.
זו עיר קטנה יחסית ולכן קל לטייל בה ברגל ונחשבת כאחת הערים העתיקות הגדולות באירופה. הדרך הטובה ביותר לטייל בה היא ברגל אם כי ניתן למצוא תחנות לשכירות אופניים.
התחלנו את הסיור בנקודה הקרובה ביותר למלון שלנו – מצודת גדימינוס (Gediminus Castel).
בדרכנו למצודה חולפים על פני כנסיית אונה הקדושה.
כנסיית אונה הקדושה
בתמונה, כנסיית אונה הקדושה (St. Anne) ומימין לה כנסיית סנט בנרנד (St. Bernard)
שתיהן בנויות לבנים אדומות מרהיבות ומייצגות את הסגנון הגותי. בחזית אונה הקדושה - עיטורי קשתות אוג'י (קשת מחודדת) וחלונות צרים וגבוהים שמיחדים את סגנון הבניה הגותי. קצה הצריחים ועיטורי הקצה המחודדים מכוסים בלבנים שנוצרו בדמות פרחים או עלים מסולסלים ואומרים כי חזית הכנסיה מעוטרת ב-33 צורות שונות של לבנים כאלו. לא נכנסנו פנימה כי הכנסיה היתה סגורה.
פוגשים את מה שעשתה שיפרה קורנפלד בתוכנית הראלטי המטופשת האח הגדול – סוודר לעץ.
חולפים על פני המוזיאון לאומנות שימושית של וילנה
חולפים על פני גינת ברנרדין Bernardin Garden. פארק ציבורי המשתרע על פני 9 דונם וכולל שטח בילוי, פארק שעשועים ופארק בוטני. הוקם במאה ה-14, נהרס מספר פעמים וב-2013 נפתח במתכונותו הנוכחית במימון האיחוד הארופאי.
ומגיעים למצודת גדימינוס.
נבנתה על גבעה טבעית (ונדיר לראות כאלה הליטא) במאה ה-14 במרכז הרובע העתיק. ניתן לעלות אליה ברגל או ברכבל. היא ממוקמת במרכז העיר וזהו השריד היחידי שנותר מהמצודה העליונה של העיר. את המגדל רואים כמעט בכל מקום בעיר.
גדימינס היה דוכס ליטא ששלט בין השנים 1316-1341 והפך את ליטא לאחת המעצמות של מזרח אירופה בתקופה ההיא. בימי מלכותו התפשטה ליטא על שטח גדול בין הים הבלטי ובין הים השחור. הוא היה האיש שהעביר את בירת ליטא לוילנה והיה זה שהקים שרשרות של ביצורים ומבצרים סביב העיר.
האגדה מספרת כי בעת מסע ציד חלם הדוכס גדימינוס על זאב מברזל המיילל מהגבעות שבפארק זה ואז כוהן דת פגאני אמר לדוכס כי זהו סימן שעליו להקים כאן מצודה שתגן על העיר. מהפיסגה נשקף נוף פנורמי מרהיב של לוינה – שווה לטפס.
בתוך המגדל מוזיאון המתאר את תולדות המגדל ואת ההסטוריה של העצמאות הליטאית. כיום המגדל משופץ ומשוחזר.
מאמץ קל בטיפוס, הדרך יפה...
תמונות מתוך המוזיאון שבטירה
תמונות פנורמה מגג הטירה העליונה
יורדים מהגבעה לסייר בעיר
פסלו של הדוכס הגדול גדימינאס. חולש על כיכר הקתדרלה.
כיכר הקתדרלה ומגדל הפעמונים. המגדל היה חלק מביצורי העיר.
מגדל הפעמונים והקתדרלה עם 6 עמודים המזכירים מקדש יווני.
הפסקת קפה... הכל במקום אחד. לא ידענו מה לבחור (-:
ברחוב Literatu - קיר שלם מוקדש לעבודות אומנות מניאטוריות של אמנים צעירים. העבודות מוטבעות בקיר ובצד (תמונה שמאלית תחתונה) על לוח מתכת - שמות האמנים ושם היצירה.
אדם מיצקייביץ והמוזיאון לזכרו.
אדם מיצקייביץ היה משורר מפורסם שנולד למשפחת אצולה פולנית בבלארוס של ימינו, שלוש שנים לפני חלוקת האיחוד הפולני-ליטאי. בחיי הנדודים שלו בלטה הכמיהה העזה למולדת המושלמת האבודה. במקום בו קיים המוזיאון התגורר אדם מיצקייביץ ב-1822 לפרק זמן קצר. זו היתה דירה שהיתה שייכת לחברו, פרופ' מהאוניברסיטה. המוזיאון שוכן בחצר פנימית יפה שמנסה לשחזר את האוריה של אותה תקופה בה חי המשורר. המוזיאון היה סגור.
ממשיכים למוזיאון הק-ג-ב (המשטרה החשאית) או כפי שנקרא המוזיאון לקורבנות רצח עם (Museum of Genocide Victims) ברחוב Auku 2a.
המוזיאון, שממוקם בקומת הקרקע של מבנה שהיה שייך למשטרה החשאית, מוקדש לזכרם של אלה שגורשו, עונו או הוצאו להורג תחת השלטון הסובייטי משנת 1945 עד שנות ה-60. מכיל את המפקדה ובית הסוהר לשעבר של הק.ג.ב. ומסמל עבור הליטאים 50 שנה של כיבוש סובייטי. במקום מוצגים סיפורים אישיים,חפצים אותנטיים, תאי המעצר והעינויים בדיוק כפי שהיו (הדלת המרופדת שנועדה לעממם את קול הצרחות מהעיניים), תאי המעצר עם חלונות קטנטנים ללא זכוכית שהתמלאו מים בחורף הקפוא, תאי ההוצאה להורג ותחת רצפות זכוכית ניתן אפילו להבחין בגופות שהתגלו בחפירות במקום.
על קירות הבניין מבחוץ, לזכרם...
אותה דלת מרופדת שהזכרתי קודם...
ואותו חלון צר שהיה פתוח לרחוב ומים נכנסנו פנימה והציפו את תא האסירים בחורף.
לא אחת אני חושבת לעצמי מיהם היצורים שהמציאו את כל אמצעי העינויים הללו...
עם רון-עמי ברור לכם שאי אפשר לוותר על החלק היהודי שבכל מסע.
אז קצת על וילנה היהודית (מתוך ויקיפדיה):
יהדות וילנה היתה אחת הקהילות החשובות בעולם היהודי במשך מאות שנים. בשנות תפארתה היתה וילנה מרכז דתי ותרבותי ומוקד פעילותן של תנועות משמעותיות בהיסטוריה של עם ישראל. בשל מרכזיותה של העיר בחיי הרוח היהודיים במזרח אירופה, כונתה העיר בספרות העברית "ירושלים דליטא".
עדויות להיותה של קהילת יהודי וילנה כאחת הקהילות הגדולות והחזקות בעולם היהודי של אז ניתן למצוא עוד מהמאה ה-17. גולת הכותרת של תפיסת הדת בוילנה התגלמה במאה ה-18 תחת מי שאנחנו מכירים כגאון מוילנה.
בין שתי מלחמות עולם היתה ליטא תחת שלטון פולין. עם כניסת הצבא האדום בספטמבר 1939 נמסרה ולינה לליטא. אלפי פליטים יהודים החלו זורמים אליה.
ביולי 1940 בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב,הסכם שנחתם באוגוסט 1939 בין שר החוץ הגרמני (ריבנטרופ) ושר החוץ הסובייטי (מולוטוב) שקבע כי לא תהייה כל מתקפה בין גרמניה וברית המועצות, דבר שהגרמנים הפרו ביוני 41 עם תחילת מבצע ברברוסה, צורפה וילנה לברית המועצות והמשטר הגביל מאוד את היהודים בתחומי החינוך והכלכלה ויהודים רבים הוגלו לרוסיה. מבצע ברברוסה היה שם קוד שניתן לתוכנית של הגרמנים להכנעתה של ברית המועצות על ידי השמדת הצבא האדום, כיבוש מרכזי השלון בברית המועצות והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתים. תוכנית המבצע קבעה שיש להשיג יעדים שאפתניים אלו תוך כארבעה חודשים בלבד, לפני כניסת החורף של שנת 1941, באמצעות שורת מבצעי בזק צבאיים.
(ותשאלו למה הקדשתי פסקאות לעניין הזה - כי למה שרק אני אחזור לשיעורי ההיסטוריה בבית הספר? השקם וערב רון-עמי חוזר קורא ומדבר (בעיקר עם עצמו... איש חכם) בעניין אז מצאתי מקום להזכיר גם לכם את הנושא).
במסגרת מבצע ברברוסה נכנס הצבא הגרמני לוילנה ובמהלך קיץ 1941 נרצחו על ידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 יהודי העיר במבצע חיסול מהיר.
ב-23 לספטמבר 1943 חוסל גטו ולינה ורוב תושביו נרצחו בפונאר והשאר נשלחו למחנות השמדה ברחבי אירופה.
מפת גטו ולינה על קיר ברחוב Rudininku 18. העדות היחידה לזוועה. במקום זה ניצב בעבר השער היחיד לגטו.
בסמוך, גלריה שופר. מרכז מידע לתרבות יהודית. זהו מוסד ציבורי שפעילותו מכוונת לספק לתושבי וילנה ואורחיה מידע על המורשת התרבותית היהודית העשירה מתוך מניע שהתרבות היהודית בליטא היא גם תרבות ליטאית... ותחשבו על זה כמה המשפט נכון.
בית הכנסת הכוראלי בולינה ברחוב Pylimo 3.
בית הכנסת שתוכנן ע"י האדריכל דיויד רוזנהאוס D.Rosenhaus. היחיד ששרד מתוך 105 בתי כנסת שהיו בוילנה לפני מלחמת העולם השניה.. שרד עקב העובדה ששימש מחסן בתקופת השואה ובתקופת הקומוניזים שימש כבית חרושת למתכות. ניזוק קשה אך ב-1994 שופץ.
מוזיאון השואה בבית הירוק.
אגף של המוזיאון היהודי הממלכתי ברחוב Pamenkalino 12
המוזיאון היהודי הממלכתי נמצא ברחוב Pylimo 4. כאן בתמונה מעל, בבית הירוק שלוחה של המוזיאון. במקום תצוגות שחושפות את זוועות יהודי ליטא במלחמת העולם השניה. תערוכה אחת מוקדשת לחיים לפני המלחמה ותערוכה נוספת על זוועות המלחמה מלוות בעדויות על ההרג ההמוני ביערות פונאר.
מבין כל האוספים התמונות והעדויות רון-עמי התעכב לצלם את המפה הזו - ולא הבנתי למה...
המשכנו בדרכנו.
לפונאר
פונאר הוא פרבר של העיר וילנה, במרחק כ-10 קילומטרים ממרכזה. באתר זה נרצחו במהלך מלחמת העולם השניה כ-100,000 איש ברובם המכריע יהודים. השלטונות הסובייטים הכינו באתר זה בורות ענק למכלי דלק, אשר לא הספיקו להציבם והגרמנים, החל מיולי 1941, הביאו אל בורות אלו יהודים, צוענים, שבויי מלחמה ומתנגדי הנאצים ורצחו אותם ביריות לתוך בורות אלו.
האנדרטה בכניסה למתחם
האנדרטה המרכזית בפונאר לזכרם של היהודים שנרצחו במקום.
אחד מבורות ההריגה במקום
והיה מולו ספסל שפשוט ביקש לשבת ולחשוב.
במקום מוזיאון שבחודשי החורף סגור.
ועזבנו את המקום עם התמונה הזו בזכרון.
אנדרטה, פסי רכבת, רכבת, יער, ירוק, קור....
ממשיכים אל היעד הבא - למי שהצליח לקרוא בתמונה מימין -Taraki.
חולפים דרך כפרים שבחלקם הזמן עמד מלכת...
זה היעד
האי המבוצר טראקיי. טראקו סאלוס פיליס Traku Salos Pilis
מבצר טראקיי הוא מבצר מרשים מאוד שנבנה כמקום מושבו של ויטאוטאס הגדול, דוכסה הגדול של ליטא בשנים 1392-1430. נחשב לחשוב בין שליטי ליטא בימי הביניים ולאחד הגיבורים הלאומיים של העם הליטאי. בשני העשורים האחרונים לשלטונו ידעה ליטא תקופה של שלווה ופריחה.
לאחר שמעמדה של וילנה הלך והתגבש איבדה טראקיי מחשיבותה וב-1655 נהרס המקום ע"י הקוזאקים בפלישה הרוסית. בשנות ה-50 של המאה הקודמת אישרו השלוטונות הסובייטים משום מה את עבודות השחזור של האי המבוצר הזה והם הושלמו ב-1987.
את האי מקיף אגם בשם גאלבה (Glave ezeras) וגשר עץ להולכי רגל מוביל מהיבשה אל האי המבוצר.
הקפנו את האי על טיילת קטנה ויפה בהקפו של המבצר, סיירנו בתוכו ובאחד האגפים אף תמצאו מוזיאון קטן להיסטוריית המקום ובו מוצגים כלי נשק, מטבעות וכלים שונים מהמאה ה-16 שהתגלו בעת החפירות ושחזור המקום.
מגיעים עם ערב לקובנה.
בתמונה - שדרת לאיסבס (Laisves Aleja) בכיוון כנסיית מיקולאס הקדוש (בקצה השדרה תבחינו בה).
הילדים שולחים לנו תמונות עם ברכות לחג שמח.
ליל הסדר הערב (בכלל שכחנו...)
שיהיו לכם חגים שמחים כל חייכם. אוהבים אותכם וגאים בכם ילדים.
אז הלכנו גם אנחנו לחגוג את ליל הסדר. היה טעים מאוד
למחרת קמים לבוקר קר מאוד. מאוד. מאוד... אנחנו היחידים שמסתובבים ברחובות.
שדרת לאיסבס יפה, ארוכה עם המון חנויות לאורכה.
מזו מאוד התרשמתי. חנות שמייצרת תיקים משעם.
קובנה היא העיר השניה בגודלה בליטא. נוסדה ב-1030 ושוכנת במפגש הנהרות נריס (Neris) ו-נמונס (Nemunas), הנהרות הגדולים במדינה. הצמיחה הגדולה של העיר היתה במאה ה-19 כאשר קובנה הפכה לבירה הזמנית של ליטא. סבלה מאוד תחת הכיבוש הנאצי והסובייטי וכיום היא עיר מודרנית ושמורה היטב.
בית העיריה הישן שמכונה ע"פ המקומיים - "הברבור הלבן".
מזכיר בצורתו כנסיה עם מגדל. שימש עד שנות ה-70 של המאה הקודמת כמשרד לרישום נישואין. נבנה במאה ה-16 ושימש משכנם של שופטים ושל ראשי עיר. במרתפו - היה בעבר כלא תת קרקעי.
בית פרקונאס.
מבנה גותי שנבנה עם לבנים אדומות וקרוי על שם פרקונאס, אל הרעם הפאגני שכן בעבודות שחזור של המקום התגלה כי הבניין הוק על מקדש פאגני. משמש כבית תפילה.
מעניין ,Museum Historiae Medicinae Et Pharmaciae Lituaniae
כמעט בגודל שלי... (טוב, זו לא חוכמה). בית לזכרו של Ladislas Starevich שהיה אנימטור פולני-רוסי שהוריו היו ילידי ליטא והוא עצמו גדל בקובנה. עשה שימוש בחרקים מתים בסרטי האנימציה שלו.
בערב (כן, זה היה כבר ערב... אל תשכחו שהשמש שוקעת כאן מאוחר) חזרנו למלון דרך שדרת לאיסבס שהיה נחמד לראות המוני אנשים חוגגים ומחזיקים שלטים - "ישו הוא התשובה היום לליטא..."
די, לא עמדתי בפיתוי. סקוטיס, ככה זה נקרא. עוגה שמכילה מרכיבים מעולים (מחמאה, חלבוני ביצה וחלמונים, קמח, סוכר ושמנת). בכל מקום העוגה הזו נמכרת ואני רואה אנשים קונים אותה בהמוניה. קנינו ואחרי ארוחת הערב תיכננו להנות ממנה עם הקפה במלון. כשם שפתחנו ושמנו ביס ראשון - ככה היא מצאה את מקומה בפח. כזה דבר לא טעים לא אכלתי מזמן.
בבוקר למחרת, דקה לפני שעוזבים לרון-עמי מתחשק לעמוד על מפגש הנהרות...
מפגש הנהרות נריס (Neris) ו-נמונס (Nemunas)
ממשיכים... היעד:
יורבורג
יורברקאס (יורבורג) הוא ביתה של סבתא רחל לבית רוזין. סבתו של רון-עמי. עד 1978, עד לבניית הגשר שבתמונה היתה יורברקאס עיירת תעשיה שכוחה. עם בניית הגשר התפרסמה בזכות אחד היערות הגדולים והנידחים שקיימים בליטא (427 קמ"ר) ובזכות אחת המצודות הקדומות ביותר שבנו הצלבנים על גדת הנמונאס ב-1259.
במפקד האוכלוסין של 1923 אחוז גבוה מאוד של יושבי השטעטל הזה היו יהודים. סבתו של רון-עמי עלתה לישראל לפני המלחמה ורק בזכות עבודות של בני משפחת רוזין שנותרו בחיים למדה ביתה, בלהה, אימו של רון-עמי, כי בבית הקברות במקום נמצאים וקיימים קיברים של סבא וסבתא שלה, סבא וסבתא רבא של רון-עמי.
לשם היו פנינו מועדות... גוש העצים במרכז התמונה.
לך חפש מחט בערמת שחת...
בשנת 2005, הקים יואל אלפרט, קרוב משפחתו של רון-עמי את חוג "ידידי בית הקברות היהודי ביורבורג", ובסוף שנת 2006, בסיועה הארגוני של הקהילה היהודית בקובנה, הוקמה כניסה חדשה לבית הקברות. זה היה הצעד הראשון בשיפוץ בית הקברות. על שיקום ושמירת בית הקברות תוכלו לקרוא בכתבה שפירסם יואל ב-2008.
הסתובבנו. ידענו מה אנחנו מחפשים אבל בכל זאת זה לקח זמן רב.
שרה בילא ראזין ז"ל.
יצחק ראזין ז"ל.
שער הכניסה החדש ורחבת הזכרון בבית הקברות ביורבורג.
יוצאים מיורבורג תוך נסיעה איטית ונסיון לחוות את התקופה דרך בתיה הישנים של העיירה.
ורון-עמי מנווט אותנו לכאן -
לאן אני שואלת?
לפי השתיקה ולפי המקום הבנתי....
עוד אחד מאתרי ההנצחה ביערות... איך הוא מוצא אותם כל הזמן?
ממשיכים הלאה.
הימים חולפים, הזמן קצר והמלאכה מרובה.
החסידות שבות הביתה...
פנינו מועדות לפאנמונה Panemune.
מגיעים בשעת ערב מאוחרת (האור מטעה, זוכרים?) למקום בו בחרנו מהדרך ללון, בתמונה למטה מימין Pagege. האמת - יופי של מלון דרכים קטן. הבעיה - הגענו בשעה מאוד מאוד מאוחרת והכל היה סגור. יכולנו להכנס למקום מדלת צדדית שהושארה עבורנו. מתנו מרעב... לא היה מה לאכול... מצאנו איזו חנות קטנטנה בסמוך, קנינו מנה חמה והלכנו לישון....
בבוקר אנחנו פוגשים בבעלי המקום. איש חביב מאוד ששואל אותנו לפשר מעשנו במקום. רון-עמי מספר לו את הסיפור שסיפרתי לכם בראשית הפוסט על כך שלהורים שלה היתה חנות בסמוך לגבול ובכל בוקר היא נסעה עם הרכבת לבית הספר.
שאלנו אותו האם יש במקום מרכז מידע שנוכל ללמוד מנו על ההיסטוריה של המקום. כן, יש הוא ענה. נפתח בשעה מאוחרת יותר בנתיים בואו, אקח אותכם למקום ותתרשמו.
נסענו יחד איתו.
זה המקום. הבניינים הגבוהים ברקע הם כבר טיליזיט בקליניגרד של היום.
נקודת הגבול בין ליטא לרוסיה.
שוטטנו עם האיש מעט וחזרנו לעיירה. ניגשנו למרכז התרבות המקומי בנסיון לדלות מעט מידע. אולי נצליח להבין היכן בדיוק עמד ביתה של משפחת בס.
בניין חדש ויפה. לא הצלחנו למצוא איש שישוחח איתנו באנגלית. נשלחנו לבית העיריה.
בבית העירה, בעבודת צוות משולבת של 4 פקידות הצלחנו איכשהו לתקשר עם האנשים. הם מאוד ניסו לעזור, שיתפו פעולה והיו נחמדים מעל ומעבר. יצאנו משם עם השערות על הבית שיתכן שבו התגוררה משפחת בס ויתכן שהוא זה ששימש כחנות הדיוטיפרי במקום.
חזרנו למקום לצלם תמונות.
ההשערה שהעלו עובדי העיריה היא - זה הבית.
אני מנסה לתת חיים לבית...
זו התמונה היחידה שבידי רון-עמי שצולמה באותה תקופה באותה חנות/בית שאנחנו מחפשים.
בתמונה מופיעים מאחורי דלפק החנות סבתא רחל וסבא אליעזר (בחלוק הלבן). בלהה, אימו של רון-עמי נראת בתמונה מצד שמאל (הילדה).
הייתי מוכנה לשלם מליונים כדי שבלהה תהייה איתנו כאן ותספר...
עוד תמונות מהמקום.
ועזבנו את המקום עם התמונה של מסילת הברזל שעליה נסעה הרכבת בכל בוקר כשבלהה בדרכה לבית הספר בגרמניה של אז...
חולפים על פני ראסייניי (Raseiniai) בנסיעה. ראסייני היא העיר בה נולד אליעזר בס, סבא של רון-עמי ועל פי הסיפורים כשעלה ארצה נותרה במקום כל המשפחה שממנה לא נותר (כנראה) איש. ראסייני שיחקה תפקיד מרכזי בתולדות האזור. ב-1941 התרחש בה קרב מר מאוד במשך 4 ימים בין מאות טנקים גרמנים וסובייטים. 90 אחוז מבתי העיירה נהרסו. ב- 24 ביוני 1941 נכבשה ראסייניי בידי הגרמנים, בקרבת העיר הוקם גטו וצעירים נלקחו לעבודת כפייה. חודשיים אחר כך, ב-29 באוגוסט, הוצאו יהודי ראסייניי להורג.... וכנראה שבני משפחת בס בתוכם.
היעד הבא - קלייפדה Klaipeda
ערי הולדתה של בלהה.
קלייפדה נזכרת לראשונה ב-1252. היתה במשך מאות שנים עיר נמל פרוסית בשם ממל (Memel). נהרסה כמעט כליל במלחמת העולם השניה והיתה עיר תעשייתית צבאית חשובה בעידן הקומוניסטי. הרבה בתי עץ ומרצפות אבן מעניקים לה את התחושה של עיר באמת עתיקה.
מגיעים עם ערב למלון שלקח לי כמה שעות להזכר מה הוא מזכיר לי...
היה דומה לאחד הבתים של חברות ילדותי.
ארוחת הערב היתה מושלמת...
למחרת בבוקר אנחנו צועדים למקום הבא.
זה היה ביתו של סבא אליעזר/דירתו/העסק שלו? אין לנו מושג. הכתובת שהיתה בידיו של רון-עמי הובילה אותנו למקום הזה שכיום הוא נטוש, אטום אבל בעיני מאוד מאוד יפה.
רון-עמי עשה לו סידרת צילומים מכל הכיוונים.
דף מספר טלפונים ישן שבאמצעותו הגענו אל הכתובת.
שוטטנו ברחובותיה של קלייפדה, ברכב וברגל והחלטנו לנסוע לשפת ימה של העיר. בלהה נהגה לספר שהיו יושבים על חול ימה של העיר ומחפשים ענברים.
חוף יפיפה, מסודר, עם מזח ארוך, טיילת סביבו, נקי ונעים. היה קר מאוד.
וחשבתם שלא אעשה מה שבלהה סיפרה? אז זה מה שהעלתי בחכתי... פשוט ישבתי על החול וסיננתי את החול מבין אצבעותי.
הענבר הבלטי (זה שמקורו בים הבלטי) היה אבן חן נחשקת ויקרת ערך במשך מאות בשנים. באזור התגלו תכשיטי ענבר כבר מהתקופה הנאוליתי (7000 לפנה"ס). כבר אז ייחסו לענבר סגולות מרפא ועדיין שולים ענבר בחופי ליטא, אם כי עיקר הייצוא היום הוא מרצועת החוף שבקליניגרד.
אתם מכירים אותי כמה שאני אוהבת טבע וביולוגיה אז משתפת אותכם בתמצית על התהוות הענבר:
עצים מסויימים, אורן בעיקר מפרישים שרף דביק. השרף נועד לתועלתו ההגנתית של העץ מאחר ויש בו תכונות חיטוי שמונעות מחיידקים ופטריות לחדור לגזע העץ. חרקים נלכדים בשרף (ואינם נרקבים בגלל שהשרף נטול מים). בתהליך איטי מתאדים החומרים הנדיפים בשרף, הוא מתקשה והופך לקופל (שרף צעיר של עצים מחטניים). הקופל נופל בשלב מסויים אל הקרקע (לעיתים גם בגלל כריתת או מות העץ) ועובר תהליך של התאבנות שלוקח מליוני שנים עד שהופך לענבר. במקומות שבהם נמצאים ענברים, מעיד הדבר על יערות שהיו במקום שבו נמצא היום הים. איסוף הענברים נקראת שליית ענבר, כפי ששולים דגים.
חוזרים בערב למלון. עייפים מאוד אך מרוצים.
טלפון...
"אמא"…
"כן בן, היי, מה נשמע?"
"תשמעי…."
רק מה"תשמעי" – הלב קרס לי….
"מה קרה?" אני שואלת בבהלה.
"אני עומד באמבטיה, מול המראה ואני נראה לי לא סימטרי. אני מושיט יד לצוואר ויש לי גוש ענק בצוואר…"
בזה נגמר מבחינתי הטיול.
יש עוד 3 ימים עד חזרתנו הביתה. בודקים את האפשרות להקדים את הטיסה. צריך לעשות את הדרך חזרה מקלייפדה לוילנה. מגלים כי אין אפשרות ואין ברירה אלא להעביר את הימים עד הטיסה הביתה.
אני כבר לא שומעת מה רון-עמי אומר.
כבר לא מעניין אותי לאן נוסעים ומה עושים.
רוצה הביתה.
מתחילים לחזור.
מנווטים עצמנו חזרה לוילנה ורון-עמי עוצר בכפר קטן בשם Jurgaiciu, גבעת הצלבים.
אין לי חשק לצאת מהאוטו.
"בואי" אומר לי רון-עמי...
"אני יודע למה אני אומר לך לצאת" הוא אומר.
ויצאתי.
הגבעה ממוקמת באמצע אדמה חקלאית. אורכה 60 מטר ורוחבה כ-50.
בראשיתה נודעה גבעה זו עם משמעות דתית טהורה. אנשי הקהילה הנוצרית נהגו להניח על הגבעה צלבים כביטוי של דתיות ספונטנית. הם האמינו כי הנחת הצלב היא איננה ביטוי רק של צער ומוות אלא של אמונה אהבה והקרבה.
תיעוד על המקום ניתן למצוא כבר משנת 1831 כחלק ממחאה על כך ששלטונות הצאר הרוסי לא איפשרו למשפחות לכבד את מתיהן כראוי.
עבודות מחקר של תושבי המקום ותיעוד שנמצא הצביעו על צלבים שהונחו שם על פי כרוניקת ההיסטוריה. בתקופת השלטון הקומוניסטי לגבעה היתה חשיבות רבה ומיוחדת לאנשי הקהילה הנוצרית והסובייטים ראו במקום סמל עויין ומזיק. לא אחת נהרסה הגבעה על ידי דחפורים, צלבים נשרפו ונקברו. מספרים שאפילו המקום הוכרז כבעל אזור נגועה במגיפה קשה ונסגר למבקרים. בשנים 1978/79 נעשו נסיונות להציף את השטח ועל אף כל המאמצים למנוע מאנשים לבקר במקום - צלבים חזרו והונחו במקום אחרי כל לילה.
ב-1944 הונחו יסודות לבניית מנזר במקום והוא נבנה כ-300 מטר מהגבעה. ב-1977 חידשה הכנסיה תפילות על הגבעה והן מתקיימות מידי שנה ביום האחרון של חודש יולי.
ב-1988, לאחר השינוי הפוליטי באזור הפך המקום לתופעה ליטאית ועולמית מיוחדת שזוכה לעליית רגל של צליינים רבים וגם כאלה שמאמינים שהמקום עשוי להביא אהבה לכולם ללא הבדל דת (ראו את המגן דוד שבתמונות).
ופה עמדתי, בהיתי דקות ארוכות במגן דוד, נזכרתי במשמעותה של הגבעה, אספתי הרבה כוח, שוחחתי עם מי שהייתי צריכה לשוחח וידעתי שהכל יהיה בסדר.
הבנתי מדוע רון-עמי התעקש שאצא.
ממריאים הביתה.
מתחיל מחול שדים נוסף.
לדור גידול בבלוטת התריס.
שוב אני בחזית. הלביאה שבי דרוכה למלחמה.
דור עובר ניתוח ובסופו של תהליך הכל בסדר.
אי אפשר להתרחק מדור בתקופה הקרובה.
אני חייבת להיות בקרבתו אבל חייבת להשתחרר.
חייבת חירות.
אני מסתובבת כמו לביאה בכלוב.
חסרת סבלנות… משתגעת…
כמה כבר אפשר להעמיס על הילד הזה?
Comments